שיחות שלא מוחזרות, גם מיילים שלא נענו, כשביקשתי להעלם זה לא בדיוק הרעיון שהיה בראשי.

אני מבין שמוטב להם לא להתערב. לא להתערבב עם עסקי הביש של החברה. להודות על מזלם הטוב להישיר מבט ולהמשיך קדימה בזריזות מבלי לפזול לצדדים. תמלמל איזה שקר ותמשיך הלאה, עוד רגע כבר לא תזכור גם ככה עם מי דיברת, יש לך חיים משל עצמך ובעיות משל עצמך לדאוג - תודה לאל לא כאלה - אבל יש. מי יכול להאשימם? 

טוב עשיתי כשנמנעתי מההגדרה "עבודת חלומות", כי שום חלום לא אגשים דרך עבודה שכירה, וגם כי נדחתי. 

למעלה משבוע וחצי לאחר המבחן שערכו לי ומייל אחד שעליו לא נענתי, החלטתי להתקשר:

"היי, מר כהן? (שם בדוי) מדבר גארט, אתה זוכר?"

"אה כן, אהלן מה שלומך?"

"בסדר, טרם קיבלתי מכם תשובה לכן התקשרתי לברר, כן, לא, או.."

"אה, גל לא חזרה אליך? אני מצטער אני ביקשתי ממנה פעמיים שתעשה את זה. תראה כיעקרון החלטנו להמשיך הלאה עם מועמדים אחרים שהלך להם קצת יותר טוב עם המבחן... אבל אם יפתחו בעתיד מקומות נוספים אז בטח ניצור איתך קשר." 

פירוש הדבר שיותר לא אשמע מהם לעולם. הם יחליקו שקר לבן לקראת הסוף כדי שהם ירגישו יותר טוב עם עצמם, לא כדי לגרום למועמד להרגיש טוב יותר. קרעתי את כרטיס הביקור המהודר של המראיין והשלכתי לזבל. די הופתעתי מתגובתי. ציפתי לאכזבה קשה יותר, וזה לא שלא התאכזבתי, זה פשוט שלא הופתעתי עד כדי כך. היה לי שבוע וחצי בשביל לבנות ציפייה לאכזבה שתשמש קונטרה סולידית לתקווה, במקרה שזו לא תתממש. 

רציתי להאמין. באמת שרציתי. אבל החודשים האחרונים פשוט לא אפשרו לי. הבנתי שטעיתי בנוגע לדעה שלי לפיה אי אפשר אף פעם להמנע לגמרי ממעט ציפייה ותקווה. באמת שהגעתי לנקודה בה הפסקתי לצפות ולקוות, אחרי הכל. זה משרת אותי כראוי. 

לא נורא... לא נורא. לא בוכים על עוד דלת סגורה. אפילו שבמקרה הזה זה היה תפור לי כמו כפפה ליד וכל כך רציתי את זה. חבל שהחבר'ה בצד השני לא ראו את הדברים באותו האופן. אין צורך בניחומים. אני אגעל מעצמי אם יתברר לי שאני מנסה לחלוב סימפתיה. אין צורך בלומר שההפסד הוא כולו שלהם, בגלל שהוא לא. ההפסד הוא כולו שלי ורק שלי.

היו מועמדים טובים יותר. תמיד יש מישהו טוב יותר בכל תחום באשר הוא, וזה לא צלח אפילו שממש רציתי את זה.

אז רציתי. גם הרצל רצה. החיים הם לא תכנית כבקשתך כך אומרים לנו, נכון? הם לא. הם סתם ערמה מצחינה של זבל אורגני. מה הם בכלל? כלום. לחיים כשלעצמם אין משמעות, מלבד מה שהאדם עושה איתם בחייו - כפי שטען ליבוביץ'. האמת שכבר לפני כן ידעתי את זה. כלומר, מה זה ידעתי את זה, איך אפשר לדעת משהו כזה? אי אפשר. פשוט הרגשתי את זה וחוויתי את זה במהותי כבר מגיל נורא צעיר. אז אם כלשעצמם החיים הם חסרי משמעות, וכל מה שנשאר זה מה שאתה בעצמך עושה איתם, אז מה נשאר בעצם? אתם יודעים מה נשאר? ... ... 

כלום. 

בדיוק כמו כולם. לא פחות ולא יותר מנחיל הארבה שפוקד אותנו בימים אלה. נחיל אנושי שלא עושה שום דבר מהרגע שהוא קם בבוקר מלבד לצרוך, לאכול, לחרבן, לזיין.

אין שום משמעות מלבד הסיפור שאותו אדם מספר לעצמו. זה כבר לא ליבוביץ'. זה גארט.  

אבל איך נסחבנו עכשיו לפילוסופיה אשכנזית ודיבורים מיותרים כאשר נושא חשוב מאין כמותו על הפרק - נושא העבודה.

אה זה. אה כן, זה. לרגע כמעט התחיל להיות מעניין פה. ובכן, באמת שאין לי מה עוד לומר בנושא הזה. רציתי את זה, זה הגיע לי, אבל סוף טוב יש רק בהוליווד. אני רק מקווה שזה לפחות היה סוף טוב בשביל מישהו אחר. מישהו שגם לו הגיע.

לפחות כעת אני יכול לסגור את עמוד הפייסבוק שלי ולחזור להיות אנטי-פייסבוקאי שוב. או שאולי אשאיר אותו במצב הסטטי שהוא נמצא בו כבר עכשיו. חשבון מת גם ככה.

בכל אופן אני מתחיל להרגיש שאני נשמע כמו תקליט שבור. גם הבלוג הזה לא-מי-יודע-מה קיבל את האופי שהייתי רוצה שיהיה לו, וגם לא הכתיבה שלי.

זמן טוב לסיים גם ככה. dady's here