בפעם הראשונה שנשבר לי הלב אפילו לא ידעתי שהוא שבור. הייתי בן 17 כמעט בן 18, והיא הייתה בת 14 כמעט בת 15. היא הייתה האהבה הראשונה שלי אם אפשר לקרוא לזה ככה. הייתה לנו זוגיות מאוד בוסרית. רוב פגישותינו תפסו מקום אצלה בבית, כאשר אני יושב על מיטתה בחדרה הצר והדחוק, ממתין שתסיים את שעורי הבית שלה אותם כתבה לצלילי מוסיקה שטחית ועדכנית שהוקלטה מתכניות רדיו. בדרך כלל להקות פופ כגון ספייס גירלס ובקסטריט בויז ויוצאיהם, שעד סוף שנות התשעים שלטו בפלייליסט של כל טינאייג'ר ממוצע. בזמן שהיא הייתה שוקדת בריכוז רב מעל דף של נוסחאות ותרגילי מתמטיקה, לי יצא לשמש כסמי-בייבסיטר לאחותה הקטנה והמעצבנת איתה שיחקתי בחוסר רצון מוסווה היטב. כשסוף סוף הייתה מסיימת, היינו מתיישבים בסלון כאשר אני בצד המרפסת והיא הרחק בצד המטבח, בינינו חוצצות שלושת אחיותיה והנה אנחנו צופים ב- MTV שכבר אז הפסיק לשדר מוסיקה מבלי עדיין להקרין תכניות ריאליטי רדודות. המתנתי עד שהאחיות הקשקשניות יפרשו סוף סוף לחדרן עמוס הפוסטרים של להקות בנים, על מנת שאוכל לזכות ולו לחצי שעת חסד של פרטיות לצד החברה האמיתית הראשונה שלי. בדייט הראשון שלנו אגב, נסענו לדיזינגוף סנטר. תירצתי שאני רוצה לחפש גיטרה בכלי זמר או אמור לקנות מפרטים או סיפור מצוץ אחר כילשהו. חוץ מזה לעולם לא היינו יוצאים לדייטים. אולי פעמיים יצאנו לסרט. אבל כמעט תמיד ישבנו אצלה בבית.

לפעמים היינו הולכים לפארק או יושבים על אבן גדולה בגינה על יד ביתה ופשוט מדברים, למרות שלא נראה לי שבאמת היה בינינו קשר אמיתי. כאילו חומה בלתי נראת הפרידה בינינו. אני הייתי זה עם הרצון והתשוקה האמיתית לפתח את הזוגיות הזו, היא הייתה, ובכן, רק ילדה. היה בינינו פער גילאים של שלוש שנים ובגילאים האלה זה נחשב ביג דיל. לפחות אז. 

מעולם לא הייתה פרידה רשמית. בשיחת טלפון אחת שזכורה לי היטב ושמבחינתי סימלה את הסוף שלנו (ותחילת הלב השבור שלי), היא סיפרה לי שהיא הולכת לבריכה עם חברים ואמרה לי שאני מוזמן להצטרף אם בא לי. תמיד זה היה כך. כמעט תמיד הייתי התוסף לתחום עניין אחר כילשהו שבנות גילה התעניינו בו. ללכת לבריכה עם חבריה, לשבת בסלון עם אחיותיה, לשחק עם אחותה הקטנה בזמן שהיא עומלת על שיעורי הבית... היא פשוט עדיין הייתה ילדה. בקיצור, באותה שיחת טלפון, כבר לגמרי הרגשתי שהיא איבדה בי עניין. חרף מחאותי המתייבייבות שהיא לא מקדישה לנו (או לי) מספיק זמן, היא סירבה להתרגש וציינה שהיא הולכת לבריכה. באותה תקופה היה קשה מאוד לבן נוער לדבר בטלפון מבלי לדאוג מפלישה לפרטיותו (אז עוד היא הייתה ערך מקודש). סלולאריים לא היו לנו, ואחי הצעיר נהג לעיתים קרובות לצוטט לשיחות הטלפון שלנו. הוא היה הידיד שלה גם כן. הוא לא היה בבית בזמן של אותה שיחה אבל אני כן חושב שאמא שלי שמעה את הבכי המפציר שלי מהחדר השני. כפי שאמרתי, אותה שיחת טלפון הייתה הסוף שלנו, ותחילת הלב השבור שלי שנמשך לפחות שמונה חודשים.

לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת להבין את זה שעובר עלי - שברון לב. בקושי הכרתי אז את המונח. כל מה שידעתי זה שהייתי אובססיבי כלפייה במשך כל אותם שמונת החודשים. לא עבר רגע ביום, פשוט כמשמעו, שהיא לא הייתה במחשבותי. גם כשהייתי טרוד בניואנסים אחרים בחיים שלי היא כל הזמן הייתה שם. כאילו יושבת על ספסל קטן ברקע בתוך ראשי בזמן שאני עסוק במשחקי מחשב או בשיחה עם אדם אחר. יושבת ובוהה בי בחשכה. הייתי שבור, הרוס, כועס, ועצוב מאוד. לא הבנתי מהיכן מגיעה אז התכונה הזו שלה, ההתעלמות הרועמת, שמבחינתי הייתה אכזריות לשמה. 

בגיל 17.5 לא הלכתי לתיכון. נשרתי בסוף י"א. הייתה לי עבודה בסניף בורגר ראנץ' על יד הבית אבל מלבדה היה לי זמן רב פנוי בידי. האובססיה שלי נמשכה. דיברתי עליה עם כל אחד שרק היה מוכן להקשיב, משום שהיא הייתה הדבר היחידי שהעסיק אותי. לפעמים במהלך היום הייתי אורב בנתיב ההליכה שלה אל האוטובוס ובחזרה רק כדי שלרגע אוכל להעיף בה מבט. קינאתי בכל אותם זרים ברחובות אשר זוכים לראותה מדי יום וכלל לא מכירים אותה. במיוחד קינאתי באחי הצעיר שהמשיך להיות קרוב אליה, מה שאפילו ייסר אותי עוד יותר, כי היא ואני כבר כלל לא היינו בקשר. זכורים לי במיוחד כמה לילות שבשעה מאוחרת הייתי יושב על גדר האבן תחת חלונה, מצידו השני של הכביש, ופשוט בוהה בחלון. היכן שידעתי שברגעים אלו ממש היא ישנה שנת ישרים, כל כך קרובה ועם כך בלתי מושגת. נכנסתי היטב לתסריט של טרגדיה נוראית, יושב בחדרי, מנגן גרוע שירי אהבה של הביטלס על הגיטרה (שמלבד גאנז נ' רוזס הייתה הלהקה היחידה לה האזנתי), ומשליך את כל חפציה דרך החלון. חברי המועטים לא סיפקו תמיכה רבה. אני לא חושב שהם בעצמם ידעו אז מה פירושו של לב שבור. לכן נקודת המפנה הגיעה ממקור לא צפוי והתחילה בשיחת טלפון אחת שסוף סוף אחרי תקופה שנראתה לי נצח, יצא לי לנהל איתה. אני לא זוכר מי התקשר למי. סביר להניח שאני אליה. או שאחי התקשר או שהיא אליו ואני ביקשתי לשוחח איתה. בקיצור, במהלכה של אותה שיחה התגלענו הדברים לכדי כך שאיימתי שאני עלול לעשות משהו לעצמי. כמובן שלא התכוונתי לעשות לעצמי שום דבר, אפילו אם נורא האמנתי בזה! פשוט הייתי זקוק נואשות לתשומת ליבה... אני לא זוכר את התגובה המדוייקת שלה לדברי המבישים, רק זוכר שכאשר הסתיימה השיחה, עליתי לשכב במיטתי והאזנתי ל"נובמבר ריין" כשרטיבות מלוחה מציפה את עיניי. זה השיר ששמעתי כשהייתי עצוב. כשכעסתי עליה, לקחתי את כלבי לסיבוב והאזנתי ל- back off bitch.

שיחת הטלפון האחרונה שלנו הלחיצה אותה, וקיבלתי יותר משביקשתי. למרבה חרדתי, התחוור לי שהיא סיפרה הכל לאמא שלה, וזו התקשרה לשוחח עם אבא שלי. אבא נכנס אל החדר וראה אותי שוכב על גבי, והפציר בי לבוא איתו לסלון לנהל שיחה מהסוג שבחיים לא היינו מנהלים ואולי גם לא ניהלנו שוב עד עצם היום הזה. באותה שיחה שאלתי אותו אם איי פעם נשבר לו הלב. אני חושב שזה היה הרגע שבו סוף כל סוף חילחלה בי ההבנה מה לעזאזל עובר עלי. מעולם לא ראיתי את אבא שלי בוכה. ראיתי אותו רק פעמיים בחיי עם עיניים לחות, וזה היה מתי כשסבא נפטר ומתי שניהלנו את אותה שיחה. הוא ענה שהוא עבר הרבה דברים בחיים שלו, ואז התחיל כמובן לברבר מחוץ לקונטקסט. אני לא זוכר הרבה מאותה נקודה ואילך, רק זכור לי שזו הייתה שיחה ארוכה והגענו עד לעובדה שפול מקרטני היה הביטל היפה ביותר ברביעיה. בסופה של השיחה הוא נאלץ לצאת לעבודה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואפילו נשק לי על הלחי, ומלבד הפעם הזו לא זכורה לי אף פעם אחרת בחיי שעשה כן. לא משנה ממש תוכנה של אותה שיחה, זו הייתה נקודה המפנה. באותו הרגע משהו בי השתנה. התגבש. התחזק. התחלתי בתהליך של החלמה.

התמכרתי לתכניות טלויזיה כמו "דוסון קירק" ו"שולחן לחמישה". הייתי צופה בהם עם ספל לוהט של מרק עגבניות ובוכה יחד עם הדמויות וחייהם רצופים הקשיים והמשברים. אלו היו מספר שבועות שכך לאט לאט, ומבלי להרגיש, יתכן שכבר חשבתי עליה קצת פחות מדי יום. היום שבו הבנתי שהחלמתי לחלוטין, היה היום שבו היא התקשרה אלי במפתיע, ולא הרגשתי דבר. לא כעסתי, לא הייתי עצוב, לא ביקשתי ברעתה. הייתי נחמד, אדיב ושליו, ושאלתי לשלומה ומה חדש אצלה בחיים. זה היה כנראה אחד הימים המאושרים ומעוררי ההשראה בחיי. הרגשתי חזק ובלתי מנוצח כמו אדם ששרד לספר תופת נוראית שעבר. הרגשתי כאילו באמצעות שתי ידי בלבד, פרצתי החוצה דרך טונות של בוץ טובעני ושורשים מחוספסים תחתם הייתי קבור במשך חודשים. הרגשתי חופשי.

מאותה נקודה ואילך? מעולם לא ממש חזרנו להיות זוג. שום דבר חדש לא יכול לצמוח על פצע עמוק שהתאחה והשאיר אחריו רקמה צלקתית, אפילו שכבר לא הרגשתי אותה יותר ונשאתי אותה בגאווה. המשכנו להיות און אן אוף בקשר של משחקי מין ועירום שהיוו את תחילת חיי המין שלי. אבל היוצרות התהפכו ולאחר זמן מה כאשר הבינה שאיני מעוניין בה יותר רגשית, נשברה בעצמה. חברי סיפר לי זמן רב לאחר מכן כיצד התייפחה בפניו במהלכו של ערב אחד. ולפני מספר ימים עשיתי מעשה שלא יעשה (ובכל זאת נעשה מדי יום) וחיפשתי אותה במכשיר הנוראי - פייסבוק. כל מה שנשאר מאהבת נעורי זו אשה נמוכה ועגלגלה, מחייכת למחצה חיוך שזכרתי היטב, וחובקת תינוק.

זהו הסיפור שלי על הפעם הראשונה בה ליבי נשבר. כמיטב המסורת הישראבלוגרית, אני מעביר את "שרביט הפעם הראשונה" - אם בכלל יבחרו לקבלו - ליונתן ליפשיץ, מופסאית, והאיש שחלם.