כבר שבוע שהוא נותן אותותיו בין עננים אפורים וחומק החוצה לבקר רק כאשר אנו ישנים. ובבוקר כל מה שנותר זה רק להנות משאריותיו: הכתמים הכהים על המדרכות וריח הגשם שעומד באוויר. במשך חודשים לוהטים שקיבלתי עלי בהכנעה, פינטזתי על אותו בוקר שישי בו אקיץ מוקדם משנתי אל חדר אפל וכחול כהה. בחוץ שמים אפורים וכבישים רטובים עם מריחות צבעוניות של שמן מנועים. מדרכות לחות וכהות ממים, ושכבה דקה של חול שהפך בוץ אשר משמיע רעשים פריכים כשעליו צועדים נעולים במגפי גומי. בין לבין עלי סתיו חומים ספוגים נחים על הארץ, ואם מזיזים אחד מהם צורתו תחתם על הארץ כמו חותמת רטובה. הבוקר הזה אפשר סוף סוף להתהלך גרוב גרביים מבלי להרגיש שהם חונקים לך את הקרסוליים. במקום רצפה קרה, כל צעד הוא כמו על מרבד ביתי חמים, ובדרך לשרותים מחליקים בפינות הבית כאילו הפכנו שוב ילדים. בחוץ מוסיף לרדת גשם ומבריח פנימה את כל האנשים המורתחים מקיץ. עכשיו עצביהם רגועים. יש להם תירוץ להישאר בפנים כאילו בחוץ ממטרים של חומצה. הגשם מנקה את הכל. הרחובות ריקים ואין שום סיבה להיתפס לבהלה ולעצבים. חורף זו לא עונה שמיועדת לערסים ולאנשים נבזיים. משום מה נוכחותם תמיד נראת לי מעט פחותה בעונת הגשמים. הרי הם אוהבים את הרעש, את המועדונים, את העצבים, את הים ואת הלילות הלחים, בדיוק כמו נחילי המקקים. החורף מצנן אותם, את המקקים. והם חוזרים אל מאורותיהם בהמתנה עד לקיץ הבא, מתי שיהיה כבר אפשר לחזור למנגל בחוף, או לרכוב בפראות על אופניים חשמליים, או להרים מסיבת קריוקי שכל השכונה תשמע. כל אלו הכי טוב נעשים בימות השרב, והרי שהחמסין גם טוב לעצבים בכבישים. החורף לעומת זאת, חבלן מפורסם ולא צפוי. תמיד הוא מחרב להם, לכל המרעישים. ואז תורנו הגיע. באיטיות יוצאים ממבטחי הקונכיה כמו שבלול בגשם ראשון. נעדיף לבקר בגינה ריקה על יד הבית מאשר בחוף ההומה, עם הטרקטורונים והווליום הגובה. נשב על נדנדה רטובה בדיוק כזו שעליה ישבנו כשעוד היינו ילדים. אני חושב על כל זה כשאני שומע את נחל המים מחליק במורד המרזבים, אל פתחי הניקוז בדפנות הכבישים.