הבטחתי לה שנפגש אתמול. תכננתי לישון כשעתיים קלות עד תשע וחצי ואז לצאת, אבל כשהשעון צלצל זה הרגיש כאילו ישנתי שעתיים מתוך מה שאמורה להיות שנת לילה מלאה. שבוע אחד אני ישן מעשר בבוקר ועד שתיים בצהריים, שבוע לאחר מכן משבע בערב ועד חמש וחצי בבוקר למחרת. ככה זה כשלא ישנים בשעות סדירות. בלילה אחד הברזתי פעמיים. הברזתי מלהפגין נוכחות בבר רק לשם להפגין נוכחות, והברזתי מהפגישה איתה רק בגלל שאמרתי לה שנפגש. כשהשעון צלצל עוד הייתי ממומט מעייפות. לא רציתי לצאת לשום מקום ולא לפגוש אף אדם. בטח שלא במזג אוויר הזה שהוא כמו נשיקת לילה טוב ארסית לכל אדם עם שמיכת פוך. למה לצאת עכשיו החוצה אל הרטיבות? הרי שבשביל להנות ממנה צריך להישאר בפנים. הרי שהחמימות הטובה ביותר היא בכלל בחורף. 

סימסתי לה הודעה שאיני מתכוון להגיע והוספתי "אוף" כדי לנסות לבטא גם סוג של אכזבה מזוייפת. בערך בחצות וחצי קיבלתי את התגובה שלה: "באמת? אתה לא בא אלי?" 

הסברתי לה שאני אפילו לא בתל-אביב. "הבנתי את זה," היא רשמה בתגובה. ואז: "נראה לי שעדיף שלא נדבר יותר."

כאב לי שבפגעתי בה. אבל מסיבה זו בדיוק דאגתי להבהיר מלכתחילה שאיני מחפש בת-זוג חדשה. כעסה מובן ומוצדק, אבל לא חושב שיש מקום לבוא בדרישות. אולי חשבה שאני משחק מעין משחק שבו היא אמורה לנצח, אבל הייתי רציני לגמרי. בזמני הצלחתי להרגיז יותר מאדם אחד הודות למחלת הבית שלי וחוסר המוטיבציה לצאת את פתח דלתי. זו לא מחלה שאני יכול להגיד בלב שלם שאני נהנה ממנה, אך גם לא מאמין שזה משהו ממאיר. גם אני כמו כל חולה בית אחר חווה לעיתים את המחשבות המתסכלות האלו שאולי אני מפסיד משהו מיוחד שם בחוץ, לכן אני מתאמץ לא להיות חולה כרוני. בתקופה האחרונה מחלת הבית שלי שוב התפרצה. מחלה זו היא כמו ביצה טובענית: כל יום נוסף שעובר בין ארבע קירות מושך אותך יותר למטה, ומיום ליום קשה יותר ויותר לחזור לתפקוד מלא. כל שעה פנויה מוקדשת לבית, לחדר, למיטה, למחשב. כאילו אני מפסיד יותר פה בפנים מאשר שם בחוץ. זה בודד אבל בטוח.