בבקרים אני דוחף כמה סיגריות עם כוס קפה ומשחק סמארטפון לפני שאני יוצא מהבית. לפני שאני עוד בכלל מתלבש אני דוחה את החשיפה לשמש המזויינת הזו שאין ממנה היכן להסתתר. אני לעולם לא אלבש מכנס קצר או כפכפים, לא משנה כמה חם. משהו בי לא סובל את המראה המחוריין הזה. כמו הסמרטוטים האלה שיושבים על הווספות המצ'קמקות שלהם עם הקסדה הלבנה חצי שבורה והפלאפון שתקוע להם בין פנים הקסדה לבין האוזן. 

אני חולף על פני הג'יפ של שי נוני, מנהל אתר הבניה הסמוך, אדם גבוה קומה עם רעמת ראסטות אימתנית שאת השם שלו אני מכיר מהשלט החבוט שעל יד אתר הבניה ושעליו כתוב למטה משמאל: "מנהל עבודה באתר: שי נוני". ותמיד אני מספר לעצמי עליו כל מני סיפורים: 

"היום שי נוני קם בחמש וחצי בבוקר כמו בכל יום. שתה כוס קפה שחור ועישן סיגריה כמו בכל יום, לפני שיצא זריז לאתר הראשון ברמת גן, כי בתשע וחצי הוא כבר צריך להיות אצל לקוח אחר בהוד השרון." 

עד שיום אחר התעוררתי ממש מוקדם. והחלטתי שאם כבר התעוררתי בשעה כזו אז כבר אצא לעבודה וגם אתחיל מוקדם. ועוד לפני שהשעה הייתה 7:00, ראיתי את שי נוני נכנס לרחוב עם הג'יפ האימתני שלו. "ידעתי!", פסקתי לעצמי בלבד. איזה שי נוני זה, אינעל דינאק. 

וכשאני ממתין לאוטובוס אני נעמד מאחורי עמוד ומנסה לתפוס בדיוק את הזווית היכן שהצל יסתיר לי את הפדחת ואולי קצת חצי פרצוף. כי השמש מכה בכל פינה ואין אפילו פינה מוצלת אחת כדי להסתתר מפניה. גם לא בתחנת האוטובוס השני שבגשר בר-אילן. טרמפיאדת האבן המכוערת הזו שמזכירה לי חיילים חטופים והנוסעים תמיד ממתינים מאחוריה בתוך התעלה החולית והמטונפת כי שם מוצל. בין קופות השנורר של פדיון שבויים יהודיים מכפרים ערבים וילדים אומללים שאין להם עוף בשבת, גם אני מצטרף אליהם, ומכריח את עצמי להיגמל מהסמארטפון. 

במשך מספר חודשים ניסיתי לכתוב בפלטפורמה אחרת. ולא משנה כמה שהייתה מתקדמת ונוצצת בהרבה מהפלטפורמה המיושנת והמוזנחת הזו, חסרה לי הקהילה הישראבלוגית. וכתבתי שם לא מעט. בעיקר על הבת זונה התורנית ששברה לי את הלב. על האחים שעזבו לארה"ב. על כמה שאני לבד. נדמה לי שבני אדם שכחו בדידות מה היא. הבידוד והנתק המודרני הפך כטבע שני, חזק כל כך ולגיטימי, שכבר גבר על הפקטור האנושי; הצורך בחברה גשמית, אמיתית, ונוכחת. 

נמאס לי כבר לחשוב על העתיד. אם יש לי אחד, או אין לי. אם עדיין תיהיה לי עבודה מחר, או ששוב איהיה קבצן תעסוקתי - מזנק על ההזדמנות הראשונה שנקראת בדרכי בלי שום תנאים מקדימים מצדי. 

אמרתי להם שאני לא רואה את עצמי מקים משפחה במקום הזה. עם כל הכבוד והאהבה למדינת ישראל. אני לא רואה את עצמי מתחתן ברבנות, עובר לגור בפרדס חנה משום שחירבה אכולת עכברושים ברמת גן עולה 2.5 מיליון שקל, מביא שלושה ילדים וביום העצמאות לוקח אותם יחד עם האישה לבמות כדי לחזות בזיקוקים ובאחד מהכוכבים הנולדים לשעבר. לא רואה את עצמי בונה פה בית (וחלק מהסיבה גם שזה פשוט בלתי אפשרי). לא תחת ממשל הקיסר נתניהו, נבחרי ציבור כמו חזן ומירי רגב, לא תחת הגזענות, הגסות, הבורות, השנאה, הצפיפות, הכיעור, והלחץ המזויין הזה שהישראלים כל כך מתים עליו.