על החיים שלי בתור תלמידת תיכון עם הפרעות קשב ריכוז

אתה מעלה לי חיוך עם כל סמס, כל שיחה ממך מקפיצה לי את הלב וכל פעם שאתה קורא לי יפייפיה אני נמסה.

אבל המרחק כואב, הבדידות מראשון עד חמישי, ואני יודעת שיש לי מזל שאתה חוזר חמשושים אבל זה קשה,

זה קשה לא לראות אותך חמישה ימים.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר לך אבל אני יודעת שיכאיבו לך. 

קודם כל, אתה אנוכי ואני שונאת אותך.

שם את הפטריוטיזם המפגר שלך בראש סדר העדיפויות שלך.

שנית, אני אוהבת אותך כל כך, החיבוק החם שלך, השפתיים שלך, החיבור בינינו.

קשה לי שאתה לא פה, אבל לפחות אני יודעת שגם לך זה קשה, ושאתה באמת אוהב אותי.

רק עוד חודשיים ואז תצא יומיות, אני כבר לא יכולה לחכות שתתחיל התמחויות בבית החולים.