על החיים שלי בתור תלמידת תיכון עם הפרעות קשב ריכוז

מתחילת השנה שמתי לב שנורא קשה לי לשבת בשיעור ולהתרכז בכללי.

חשבתי שזה סתם חוסר סבלנות אבל ללכת לבית ספר הפך לסבל בשבילי, לא יכולתי להסתכל על טקסט ולהפנים את התוכן שלו.

לשבת בשיעור הפך לבלתי אפשרי בשבילי, בטח ובטח שללמוד.

התחלתי להבריז, הכל רק לא לשבת שם לכודה, לא להבין מה המורה אומרת, הראש עף לכל מיני כיוונים, מצליחה לתפוס ריכוז לחצי שנייה,

ופתאום חושבת על דברים אחרים, כל דבר אחר.

הגעתי למצב של שבירה, החמצתי חומר, לא הצלחתי ללמוד, לא הצלחתי להבין כלום, הרגשתי שאני טובעת.

דיברתי עם אמא שלי, בכיתי הרבה, הייתי מיואשת.

הלכנו לרופאת ילדים והיא נתנה הרבה הפניות, היא אמרה שזה הגיוני שבעיה מחמירה, תמיד הייתה לי בעיה עם מקצועות מילוליים,

אבל זה כבר הפך למוגזם.

אמא שלי אמרה שלפני שנתחיל את התהליך היא רוצה שאני אנסה ריטלין, אז היא נתנה לי כדור מאח שלי לפני יום זוועתי בבית ספר עם שלוש שעות רצוף היסטוריה ><

לקחתי אותו בבוקר אחרי ארוחת בוקר גדולה. הרגשתי שונה.

הרגשת מרוכזת.

למדתי. באמת למדתי.

במשך שבע שעות רצוף ישבתי בכיתה ולמדתי, כתבתי, הייתי רגועה, חשבתי רק על הלימודים.

זה הרגיש כל כך טוב שהראש לא קפץ לשום מקום וגם אם ניסיתי לחשוב על דברים אחרים לא יכולתי. אפילו לא על ע'.

זה היה מדהים. הרגשתי נורמלית.