זה התחיל.
יש לי פער של המון זמן להשלים, מתחילת השנה בקושי הצלחתי לעשות משהו, ועכשיו כשאני מסוגלת אני חייבת לעשות הכל כדי להשלים 4 חודשים של לימודים.
רק עכשיו שמתי לב שלהיות עם בעיות קשב וריכוז ולקחת ריטלין זה כמו לא לראות טוב ולשים משקפיים.
כי אחרי הכל נולדת עם עיניים דפוקות ואין מה לעשות, זה חלק ממך. אתה רואה את העולם מטושטש אבל עדיין רואה בערך, אפשר להסתדר בלי,
אבל באיזשהו שלב זה הופך לקשה ומתסכל, יש רצון מאוד חזק לראות כמו כולם, והטשטוש מקשה מאוד. נופלים כל הזמן, לא רואים בבירור.
ככה זה מרגיש לי לחיות עם בעיות קשב וריכוז, הכל מטושטש, לא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליחה לפקס את המוח שלי, אני מצליחה להבין בערך מה רוצים ממני, אבל כל כמה שניות המוח שלי קופץ למקום אחר. ברגע שלקחתי ריטלין הכל השתנה, הכל התחדד, הרגשתי שאני יכולה להשתמש במוח שלי בלי לפחד שהמחשבה תברח לי מהראש או שאני אשכח ואתחיל לחשוב על משהו אחר במקום. אני יכולה לקרוא ספר ובאמת להתרכז בו, אני יכולה למצוא עניין במה שהמורה אומרת. הכל מפוקס וברור.
זה שונה, באלי ללמוד, אני מסוגלת לשבת בכיתה ולהתרכז במורה.
כבר אין סבל, אין תסכול, סוף סוף אני מסוגלת להתפקס, אני עדיין אני, אבל אני שמסוגלת ללמוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
jane_do