זה בהתחלה בסדר אבל אז מתחיל תהליך שבו כאילו צומחות לי 10 עיניים פתאום,לאט ואני רואה הכל בבת אחת ולא מצליחה ולא מצליחה לסגור את כל העיניים ולהשאיר רק אחת פתוחה ואי אפשר לסגור את כולן, פשוט אי אפשר כי הן כאילו דו כיווניות.פוט בכל מקום. ומנגנון סגירת עין הוא די סיבובי ועובד רק אם בצד השני אין כלום.
זה מתחיל על משטח חלק.. כשאני לא חושבת על כלום וגם לא ממש מרוכזת בחיים החיצוניים ובהכל בחוץ, ואז זה מתחיל (עין חדשה שצומחת בי נפקחת), יש הרגשה מוזרה בגוף כאילו לוחץ משני צידי הצלעות ודוחף אותן פנימה ומכווץ והריאות נדחקות ואין הרבה מקום לחמצן להיכנס וכל השרירים בגוף כאילו נופלים למטה והעצמות קלות ורפויות ומתנדנדות בתוך הגוף ושאר השרירים מנסים ליפול, ועמוד השידרה מתפרק ובמקום קו סימטרי יש ערימת עצמות מסודרות באופן אנוכי אחת מעל השנייה, והגב מתכופף ונמשך לריצפה,ואולי זה לא השרירים שאיבדו אחיזה, זו האדמה נכנסה למצב של שאיבה מוגברת ורוצה את הכל קרוב אלייה יותר. ומהצוור למעלה אין שום משיכה, יש פשוט תחושה רפויה, כמעט בלי תחושה בכלל ורק השיער נופל על העורף והמצח ומרטיב וממיס את העור, והעור מחליק ונופל מעל הגוף הפנימי, וצריך לעצור כי זה אסור, וצריך עור אבל הידיים למטה וייקח להן זמן להגיע חזרה למעלה, וקשה להן לשכוח ולהוציא את השאיבה ובינתיים העור מתקלף מהגוף ויורד ומשחרר איברים וכלי דם ורקמות שמתפזרים אבל רק סילנוי דם דקים ממש יוצאים החוצה ממקומם ומציירים ספירלות נוזליות על הכל..די אני צריכה לעצור,שירימו הכל חזרה למקום, אסור לגוף להתפרק ככה,אסור, אז אני מנסה להתרכז ולראות ולהבין איפה אני ומה סביבי כי כשהכל בפנים כ״כ מוחשי, קשה להחזיר את המוחשיות לבחוץ,ואני מתאמצת ומנסה לא להיכנע לכל תנועה קטנה שמורגשת בממדים גדולים מידי ומנסה למצוא את האוזניים והעיניים והפה ומתחילה לקלוט משהו מהתמונה שבחוץ, העולם שלידי, לא, העולם שאני וכולם בתוכו ולא מצליחה להגיד משהו כי לא זוכרת איך, ולא לשמוע או להריח או להרגיש משב רוח קטן או משהו מבחוץ... ומתחילה לראות תמונה מתושתשת... אנשים הולכים כל הזמן ואשה אחת שעוצרת, עם כובע לבו ושמלה כחולה אבל מתושתשת כ״כ וני מתחילה לשמוע משהו, זה הקול שלה? היא מדברת לכיוון שלי? אבל זה רחוק כ״כ, כאילו אנחנו עומדים בשטח פתוח של שדות נמוכים,והיא רחוקה ממני כ״כ אבל שום דבר לא מפריד בינינו אז הקול שלה מגיע אלייך,זה.. זה צלילים יחידים והגיות ולא מילים שלמות.. זה הגיה ארוכה שלא מפסיקה ואז אנחנו מתקרבות, בלי לזוז, רק המרחק בינינו קטן ואני רואה אותה, אבל ברגע שאני מתחילה להבין את תווי פניה הם נבלעים לחור סגול שמתחיל בה וכתם ועוד אחד, וגווים שונים של סגול שמתפתלים עלייה ומנסים לקחת אותה לגמרי לתוכם, יוצאים ממנה ומשתלבים ומכניסים אותם לתוכם, ומתחיל עוד צליל באוויר, צליל אחד שנמשך דק דק ולאט מתחזק ומתעבה, זה צליל של הזעקה ושל פצצה וזה ממשיך להתחזק, צורם כ״כ ומגיע לשיא שלו ונשמע בום ענקי, ופתאום האשה שוב רחוקה ממני כי המרחק שוב עלה והיא הופכת לכתם הסגול כמעט כולה ואז מופיעים לידה עוד אנשים וגם להם כתמים סגולים שבולעים אותם והכתמים מתחברים וזזים בתנועות לא ישרות ומאיימים לבלוע הכל,גם את האדם.. ויש עוד צליל ארוך והדרגתי ואז מתחילים רסיסים. . כמו שברי זכוכית, פוגעים באנשים ובכתמים שלהם ובשמיים ובשדות ומפוררים הכל וסופגים קצת מהסגול והאדמה מושכת את האפר וההריסות של האנשים והסגול לתוכה ואז הרסיסים באים אליי וכמעט ממיסים לי את הפנים ואז ממשיכים וחודרים לגוף, מחזירים את הממשיות. אבל לא, די בבקשה, לא רוצה לחזור לגוף שלי, לאא רוצה להרגיש אותו, לא רוצה להיות קלועה בו, לא רוצה אבל לא בוחרת והרסיסים חותכים אותו ומחלקים אותי והכל אצלי פזור עכשיו על האדמה, חלקי גוף שמפוזרים אבל מורגשים כ״כ, הרגל הלחלוחיות ורטיבות והיד דקירות, ובכתף יובש ובאוזן צביטה ובגב כובד ובבטן מליוני נמלים, והאל מורגש בו שמנית ומתערבב וכואב ומציק ושום דבר לא במקום ואין במה להיאחז ואני מנסה להגיע לקו מחשבה, מנסה אבל זה קשה כי התחושות והפיזיות של הגוף לוקחים לי כמעט את כל הריכוז ומנסים לשאוב לי כל הרגשה וקו מחשבה, וקו מחשבה דק אומר לי לנסות להילחם אבל זה קשה ואי אפשר ואני לא מצליחה ולא מסוגלת ושוב מנסה להגיע לקו של המחשבה והזיכרון וזה אומר לי שצריך לנסות להבין אז אני מתעמקת בכל תחושה בנפרד ואיכשהו גם מצליחה להפחיד אותן ומתעמקת כ״כ, כל פעם רק באחת ואז זה לאט לאט מתפוגג.. פשוט ככה, אין דרך אחרת להסביר, זה נעלם, מתפוגג.. ואז יש שנייה של חושך ושנייה של להיות מסוגלת לפקוח עיניים, 2, ורואה רחוב ואנשים ורמזור שמתחלף לירוק ומרגישה את כל הגוף בעדינות ובואופן שווה ואת הבגדים שמעליי וצריכה להתרגל לגוף שלם שוב ולאט מבינה שחזרה לי השליטה ועושה בדיקה קצרה של החוטים, ורצה וקופצת וכשכל החוטים מחוברים ובטוחה בזה, כבר מזמן שוכחת וכאילו לא היה מקודם כי לא נשאר דבר..כי העלמתי הכל ולא רוצה שזה יחזור, צריכה כ״כ חיבור, לא רוצה נתק. לא רוצה, לא מסוגלת..
עריכה: אני כ"כ מאושרת, סופסוף קיבלתי את תרופת הקסם!! עכשיו יש לי רסיטל וקונסרטה (רטלין שמשפיע ל12 שעות ), הכל כ"כ מוזיקלי ,לקחתי לפני יותר משעה וההרגשה עילאית פשוט חחח השיר שיכול לתאר זאת טוב ביותר הוא זה כמובן:
כינוי:
.pepsigirl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
