אנחנו יושבים אני אבא ואמא מול הפסיכאטר שלמען האמת היה כמו ה' בשבילי .
אני זוכרת אותו אומר שאחרי שבועיים זה עובר אחרי שבועיים הכל יהיה בסדר הכל יהיה כרגיל אני שוב ירגיש כמו עצמי.
שבועיים חשבתי לעצמי בעוד שבועיים זה הולך להעלם ממני ? איך אני יתמודד עם השבועים האלה אין לי מושג , אבל לפחות אני רואה את הדד ליין.
אני סופרת יום פחות יום מחכה שהמצב ישתפר עובר שבוע וכלום לא קורה , אבל בסדר הא אמרי שאחרי שבועיים המצב ישתפר.
עוברים שבועיים ואין שום דד ליין יש שיפור , אבל בטח שאני לא מרגישה טוב בטח אני לא מרגישה כמו עצמי.
ואני יושבת וכועסת הוא אמר שבועיים , אחרי שבועיים זה אמור לעבור.
ואמא מעודדת אותי שזה לא נורא וכולה עברו שבועיים והמצב עוד ישתפר , אבל היא לא מבינה מה זה כל יום שעובר עלי.
כל יום הוא סיוט כל יום שובר אותי כל יום מונע ממני לחיות חיים רגילים.
וזהו עכשיו אני כבר חודש חודשיים אחר והזמן לא עושה את שלו ואני מיואשת , שיעבור כבר.
נמאס לי לחיות ככה פשוט נמאס לי .
יש מישהו חדש בפק ולרגע בא לי ולרגע לא , אני כ''כ לא בטוחה בעצמי בענינים כאלה .
ואני לא רוצה לקבל דחייה אחרי שהוא יכיר אותי קצת יותר לעומק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
לא לא מאמינה שאני מפרסמת את התמונה הזאת אבל בקטנה לא רואים כלום.