אתם רואים כבר שאני לא יוצאת , אתם רואים שאני מסתגרת , שהשתניתי שהזמן שלי מתחלק בין עבודה לימודים ובית.
אמרתי לכם כבר שרע לי שקשה לי שנמאס לי , אבל נראה שחכתם.
אני ואבא בדרך לפגישה אצל הפסיכולג אחרי די הרבה זמן , אני מסתגרת שותקת ובוכה ,אין לי כוח שוב לבכות שוב לפתוח את הדברים להזכר כמה רע לי.
הגענו, אני יושבת בחדר שלו רק מחכה שזה כבר יעבור , אין לי כוח לשמוע את הזיבולי שכל שלו על כמה שיהיה טוב ושהמצב ישתפר.
בדרך הביתה אבא מדבר אני שותקת , רואים שכואב לו.
ואז הוא אומר שחייב לטפל במצב אי אפשר להשאיר אותו ככה, הוא לא יסלח לעצמו ולי אם המצב יחזור להיות כמו שהיה בחופש , אם הוא יראה אותי שוב צועקת שוב בוכה לא מסוגלת לאכול לישון, משתגעת.
לא תסלח לי ?! לא הזכרתי לך אפילו פעם אחת כמה כעסתי עליכם שבגללכם כל המצב נוצר, בגלל שחשבתם שזה שטויות ועדיף לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח המצב כל כך הדרדר.
היתיי בכתה י' התבישיתי , היתי אבודה החובה שלכם היתה לעזור לי להגן עלי אבל במקום זה שתקתם חשבתם שזה ירגע , אני זאת שהייתה צריכה להתעקש ללכת לטיפול .
אתם אלה שננתם לי תחושה שזה לא מספיק חשוב, שזה סתם , שצריך להתבייש בזה.
רק עד ששנה לאחר מכן ראיתים אותי בוכה, משתגעת ,צועקת ,צורחת ,לא אוכלת ,לא ישנה ,לא מתפקדת, החלטתם שצריך לטפל בזה.
וטפלתם ועשיתם את הכי טוב שרק יכולתם באמת שאין לי מה להגיד, בל בגללכם הגעתי למצב הזה ונשברתי , שום כוחות נפשיים לא נותרו לי .
בגלל שלא טיפתלם בזה זה החמיר , בגללכם פחדתי לצאת לספור או אפילו סתם לאיזה חנות.
ועכשיו שאני בוכה כל הזמן לידכם ואומרת שרע לי , אתם אומרים שנמאס לכם שדי אתם לא יכולים יותר.
אתם לא יכולים יותר? אתם? אני יודעת שהיתם מעדיפים שאני יבכה בחדר מבלי שתצתרכו לראות לשמוע.
אני שבורה גמורה ואתם פילו לא מבינים את זה , אני משתגעת .
לא פעם חשבתי כבר איך להקל על הכאב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
