העמק הגדול

לא משנה כמה חזק תקווה, כמה אדוק תתפלל, לעולם לא תוכל לעצור את זרימת הזמן, או לשנות את המציאות הקיימת לך.

לפעמים, כל כך קל לשכוח שאנו חיים רק פעם אחת, ושרגע מסוים, סתמי ככל שיהיה, לא יחזור שנית לעולם.

בעקבות הדימיון שלנו, קל לנו לחשוב, איי שם בתוך התת מודע שלנו, או אצל ספורים גם במודע, שנוכל לחזור לאחור ולעשות משהו אחרת, או שבהווה, לתקן משהו כאילו כלום לא קרה בעבר. אנחנו גם יכולים לחשוב שהיי, יש סיכוי שהמציאות תשתנה, אם אני אקווה חזק מספיק.

אבל זה לא באמת נכון.

ובכל זאת, למרות שאני יודעת את כל זה, משהו בי עדיין מתעקש לקוות שזה אפשרי.

שייקרה קסם, והעולם יישתנה.

שדברים שאני יודעת, באופן מודע ומלא, שלעולם לא יוכלו לקרות, יתאפשרו פתאום.

מלבד העובדה שהרצונות האלה מעולם לא היו בלב שלם, ושאפילו לי יש הסתייגויות מהעולם שאני מציירת ומרצונותיי, אני באמת מתאמצת לקבל את המציאות, ואת הזמן החולף. אני משתדלת להשקיע עכשיו בשביל לקבל את עצמי, את מי שאני במקום שבו אני נמצאת עם האנשים שחיים מסביבי, בשביל שאוכל לחיות את שארית חיי, שככל הנראה יהיו ארוכים למדי אלא אם כן למישהו יש תוכניות אחרות, בהשלמה מלאה, בגאווה בעצמי ובידיעה שאני לא צריכה לקוות שהעולם יישתנה, או לפחד מהזמן החולף- אלא לקבל אותו.

אבל זה לא עוזר. לא משנה כמה אני מתקרבת, מקבלת, מנסה- תמיד יש בי את החלק הזה, הילדותי, שמקווה שהעולם יישתנה.

הרצון שהעולם יישתנה, רצון מאד ספציפי לשינויים מאד מסויימים, קיים אצלי מאז שאני זוכרת את הדברים שעברו לי בראש.

מאז ומעולם, אותו הרצון.

בגלל זה, לפעמים אני תוהה... האם הרצון הזה יישאר לנצח. האם אמשיך לדמיין, לקוות... גם אחרי שכל חיי יהיו מאחורי, כשייתקרב זמני, במקום להכיר בחיים שחייתי, ולהבין שהם מתקרבים לסופם ושעליי להיפרד מהעולם הזה, אני אמצא את עצמי ממלמלת בשקט "נו כן, אבל את יודעת מה ייכל להיות מגניב?..."

(רק לחשוב על עצמי בגיל הזה עושה לי רע כל כך... אבל אני משתדלת...)

אני רוצה להפסיק לקוות. אני רוצה להיות ריאליסטית... לפחות בנושא הזה. אני רוצה סוף סוף להיות אדם בוגר, ולהודות בלב שלם, ולא רק לפי ההיגיון, שדברים כאלה לא יוכלו לקרות לעולם.

אז אני מנסה...

אני חושבת.