בשביל מה, בעצם, צריך יום הזיכרון לחיילנו?
עצוב לי להגיד את זה, כי ככרגע אני חיילת בעצמי, אבל כל יום זיכרון אני תוהה על כך מחדש.
אני יכולה עוד להבין למה יש יום השואה- ולו רק כדי להזכיר לנו שזה יכול לקרות שוב, לכל עם ולכל אדם. הגיוני.
אבל יום הזיכרון זה פשוט עוד יום לציין אנשים מתים.
עכשיו, הרי לכם עובדה:
אנשים מתים כל הזמן.
והרי לכם הרחבה:
אני לא יודעת כמה אנשים מתו מדברים הקשורים למלחמות, אבל היו המון. כמות מטורפת שלא מתקבלת על הדעת, אבל היא אכן נכונה.
אז בשביל מה צריך את היום הזה? הרי האנשים שקרוביהם מתו בשירות-לא יישכחו אותם לעולם. ואנשים שלא- ישכחו מהעניין עוד באותו היום, כשייכנס יום העצמאות, ואם לא אז-מקסימום בעוד יומיים.
נכון, אפילו אני, אדם חסר רגש שכמותי, נרעד למשמע הסיפורים של קרובי הנופלים, אבל אני נרעדת בדיוק כפי שאני מגיבה לכל סיפור עצוב, לכל אובדן מצער, בין אם ברגש או בגוף.
כל מה שהיום הזה עושה לי, בסופו של דבר, הוא עצבות על עצמי. כי נראה שכולם מסביבי נרגשים ועצובים- ואני נשארת אדישה. אני זוכרת כבר כשהייתי ילדה איך ניסיתי לחשוב בצפירה על אותם מקרים שסיפרו לי עליהם. על מלחמות, פגיעות, אבידות- ולו רק בשביל להרגיש את הצער הזה, שכולם מרגישים באותו הרגע, או לפחות כך זה נראה.
(כשגדלתי הבנתי בעצם שיכול להיות שהעצב שלהם לא אמיתי, אך שהם מצליחים יותר ממני לשמור על מראית עין. מי אמר שהם לא עובדים על כולם? או יותר גרוע- על עצמם?)
ומעולם לא הצלחתי. בעיני זה, כפי שכבר אמרתי, עוד יום זיכרון אחד מיני רבים לסוג מסוים של מתים.
ומתים יש בשפע.
ומתים תמיד זוכרים, בין אם רוצים ובין אם לא.
אז בשביל מה להיזכר במתים של אחרים?
מה זה משנה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: