העמק הגדול

אני שונאת את איך שהיא גורמת לי להרגיש.

אני שונאת להיכנס למאבק הפנימי המחורבן הזה שבין תשוקה מטורפת מחד ותחושת הדחייה המרתיעה, האימפוטנטית, מאידך. אני מודעת לעובדה שאם לא היינו בצבא, לבושות במדים, סביר להניח שלא הייתי אוהבת את המראה שלה.. אבל כרגע, היא פשוט משגעת אותי.

אני שונאת את חוסר ההבנה שלי לגבי רגשותיי- לרצות להיות איתה כל הזמן, החשק פשוט לקבור את הראש שלי בצוואר שלה ולחבק אותה צמוד, אבל גם לרצות שתתרחק ממני כל הזמן והבחילה האדירה מהמחשבה על סקס איתה ולרצות לנשק אותה אבל גם לא לרצות בו זמנית.

אני שונאת לקחת ללב כל דבר שהיא עושה, כל דבר שהיא אומרת, בין אם טוב ובין אם רע, את הפנטזיות הבלתי-נשלטות עליה, שלא קרובות למציאות כלל, את עובדה שדמותה רודפת אותי 24 שעות ביממה.. או לפחות כל זמן העירות, אך לעיתים גם בזמן השינה.

אני שונאת את חוסר הישע שהיא מעוררת בי- הבלבול שהיא מכניסה אותי אליו בעקבות כל הרגשות הסותרים הללו. אני עצבנית מהעובדה שהיא מחזירה אותי שנה אחורה מבחינת ההתקדמות החברתית שלי בבסיס- מחזירה אותי למקום השנוא, חסר הביטחון, שאני לא יודעת כיצד לפעול ומה לומר, שאני מפחדת מכל פעולה שאני עושה וכל פעולה שאני לא. איתה זה כך כמעט כל הזמן.

אני שונאת את האופן שבו כל מגע הכי קטן שלה גורם לי להצטמרר. אני סולדת מהריח הרע שיוצא מפיה בשמירת הלילה, מהשיער הפזור והפרוע על כתפיה, מהפנים היפות שלה כשהיא ישנה.

אני שונאת את האופן בו היא מדברת, את מחשבותיה ודעותיה, הצורה שבה היא זזה, הדברים שהיא בוחרת לעשות ואיך שהיא עושה אותם, את גינוניה.

היא יפה, דעתנית, אדישה, נעימה, עדינה, נשית, גסה, משונה, אנטיליגנטית, רכרוכית, אנוכית, אנרגטית, עצובה, פלספנית, משגעת, מוזרה, מקובעת, מחרפנת, אפאטית, נוחה, סקסית, מקסימה, שברירית,מדהימה-

ואני שונאת אותה.

פשוט כך.