העמק הגדול

עבר הרבה זמן מאז שהייתי פה.

אני לא רגילה לכתוב על החיים שלי, אז זה לא צורך טבעי אצלי ללכת לבלוג ישר כשקורה משהו.

סליחה.

בכל מקרה, ממה להתחיל... נותר לי עוד פחות מחודש לשחרור. זה מפחיד לי את החיים, האמת. כולם מסביבי נראים כל כך מאורגנים וסגורים על עצמם ומה התוכניות שלהם, ולי אין כל כך תוכניות מלבד מעין סקיצות בראש לי לתוכנית. הבעיה היא שאני לא מצליחה לקחת את עצמי בידים ולהתחיל לחשוב ברצינות, כי ההתעסקות בזה תהפוך את הדבר לאמיתי, ותחבר אותי למציאות המשתנה שאני מנסה כל כך להתכחש אליה. לפחות, כך זה היה עד לא מזמן, אך לפני כשבוע הבנתי שאין טעם להלחיץ את עצמי, ושלאחר השחרור אהיה ככל הנראה פנויה יותר נפשית להתחיל להתארגן, וכל עוד יש לי עבודה מובטחת לאחר השחרור, מה שאכן יש לי, אני מסודרת.

אבל דבר נוסף קרה, שהאמת הוא פי אלף יותר חשוב מהשחרור, אבל ייקח יותר זמן לכתוב אליו.

הבחורה שאני מחבבת? טוב, אז אנחנו בנות זוג עכשיו.

איך זה קרה? סיפור ארוך.. אבל קודם הבחורה צריכה שם לא? השם המדויק שלה לדעתי יהיה קאמיסקי (Kamiseki), אבל זה נשמע דיי רע, אז אני חושבת שאני פשוט אקרא לי קיסקי (Kiseki). 

אז נתחיל. כפי שאפשר לראות מהפוסט הקודם, הייתי בכביש המהיר להתאהבות. בחלוף הזמן, התקרבנו אחת לשניה ונעשינו ידידות טובות, והפכתי להיות חברה שהיא יכולה לסמוך עליה. היה נעים להיות כל כך קרובה אליה, אך זה כאב לדעת שהיא סטרייטית לחלוטין, לטענתה, ולדעת שאין לי סיכוי.. אך האמת היא, שגם לא התכוונתי לעשות שום דבר לגבי הרגשות שלי. אני מסוג האנשים שמתאהב, אבל חושב שחברות חשובה יותר ולא מחצין את הרגשות שלו, אז הוא פשוט ממשיך להיות חבר נאמן ומחכה בסבלנות שהרגשות שלו יחלפו. הוא לוקח את כל הכאב לעצמו, את כל הסבל והתשוקה, ולו רק כדי שהחברות תישמר.

וכך היה בהתחלה.

זה כאב. המון. מה ששבר אותי בתקופה הזו הייתה ידידה מהבסיס שעשתה מסיבת בריכה, ובמסיבה הזו מצד אחד התקרבתי גם פיזית לקיסקי, אמנם (לאדם חלש כמוני בריכה זהו זמן מצוין להרים אנשים על הכתפיים או לעשות להם "ברייד סטייל"), אך מצד שני לא רק שקיסקי הצהירה בפני כולם שהיא פשוט 100% סטרייטית, אלא היא גם ממש פלירטטה עם בחור שהיה שם.

ניסיתי להיות בוגרת, להישאר לידם ולחייך ולעודד אותה כמו כולם... אבל לא הצלחתי. הלכתי לצד וישבתי שם שעה ארוכה. ביקשתי מידידה טובה שלי מהבסיס חיבוק (שזה נדיר) וסיפרתי לה את מה שעובר עליי (שזה עוד יותר נדיר).

כשהגעתי הביתה, פרצתי בבכי ולא יכולתי להפסיק.

באותו היום גם סיפרתי על ריגשותי כלפי קיסקי לטסורו, שלא היה לה מושג על איך שאני מרגישה. פגעתי בה קשה בכך שלא סיפרתי לה משהו כל כך גדול עד אותו הזמן. הדבר הזה שינה את ההסתכלות שלה על העולם. בגללי היא נעשתה אדישה יותר, משתפת פחות, פחות נותנת אמון, פחות מתעניינת באנשים.

אבל השינוי הגדול שלה עוד לא קרה. הוא רק התחיל, אבל הוא היה צריך פוש.

והפוש אכן הגיע. בערך שבועיים אחרי המסיבת בריכה ההיא, קיסקי הזמינה אותי לאכול אחרי הבסיס , שזה דבר שגרתי לחלוטין. מה שהיה מוזר זה שהיא לא רצתה שאף אחד אחר יבוא, מה שבדרך כלל לא קורה. בכל מקרה, הייתה לנו ארוחת ערב נעימה ואיכשהו התחלנו לדבר על, טוב, אני לא אפרט אבל משהו שדיי עושה לי את זה. כשהיא ממש התחילה לשאול שאלות אמרתי לה שתעזוב את זה, כי היא לא באמת רוצה לדעת איך זה גורם לי להרגיש.

ולזה היא ענתה "ומה אם אני כן רוצה לדעת?"

לאחר הבהרה שלה התחיל בירור מעמיק שבו ניסיתי להבין אם היא אכן מתכוונת למה שהיא אמרה, ושהיא לא עובדת עלי.

ואז החלה אחת התקופות הקשות שידעתי כבר הרבה זמן.

התחלנו לצאת. כבר מהתחלה היינו רבות המון. שנינו אנשים קשים, עצובים וחסרי ביטחון, מה גם שלשתינו יש בעיות במיטה (אני לא אפרט), אך תמיד היינו עוזרות אחת לשניה, תומכות, לבסוף מבינות, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שבאמת שכבתי עם מישהי שבאמת רציתי, שהגוף שלה והגניחות שלה פשוט גורמים לי להשתגע.

אבל בשביל טסורו, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היא בדיוק התחילה את שירותה הצבאי, והסטרס מהכל הכניס אותה לעצבות קשה, והרחיק אותה ממני, כי לא היה לי זמן בשבילה יותר. כל פעם שדיברנו היינו רבות, ופעם אחת אף סילקתי אותה מהבית שלי, כי נמאס לי מהיחס שלה. אך עם הזמן היחסים בינינו השתפרו, למרות שהם עדיין נוראיים לטעמי, ואנחנו כבר לא קרובות כמו בעבר.

אז היה לי קשה, אבל האמנתי שזה שווה את זה. שהמצב בסוף ישתפר ויהיה נהדר.

ואז קיסקי ניסתה להרוג את עצמה.

כולם אמרו לי שזו לא אשמתי. גם היא אמרה. אבל הויכוח הקשה שהיה בינינו באותו הבוקר היה בבירור הטריגר, שיכולנו, לא, יכולתי להמנע ממנו אם הייתי אדם בוגר מספיק.

מאותו הרגע הקרבתי כל זמן פנוי שהיה לי מחוץ לבסיס בשבילה. בעצם, הקרבתי את כל-כולי בשבילה. בגלל מצבה הנפשי הקשה, למרות שהלמראית עין היא הייתה בסדר גמור, גרם לי לחלוטין לצאת מגדרי. כמעט כל לילה ביליתי אצלה, וניסיתי למנוע ממנה את הצרות שלי (מה שניסיתי לעשות עוד קודם לכן במידת האפשר, אך מבחנתי כרגע הפך להיות בלתי אפשרי). בקושי ישנתי כי התגעגעתי לביתי, הרגשתי לחץ כי בקושי היה לי זמן לעצמי, בין השעות המאוחרות בהן סיימנו כל יום לעבוד והביקורים התדירים אצל קיסקי.

נעשיתי רגישה יותר, עייפה יותר, עצבנית ועצובה יותר. עם הזמן ובעקבות גערות של אנשים מסביבי, הבנתי שאני צריכה לתת גם קצת זמן לעצמי, או שאשתגע. ניסיתי, אך קיסקי כבר לא מרבה לצאת מהבית, שלא לדבר על לישון מחוצה לו, וגעגועיי אליה היו עזים עד כאב, בנוסף היא החלה לקחת כדורים נגד דיכאון, שכנראה גרמו, כלומר אני לא יודעת אם זה בגללם, או פשוט בגלל מצבה, אבל ככל הנראה גרמו לחשק המיני שלה לרדת, אז גם סקס אני בקושי מקבלת. זאת אמנם נשמעת כמו דבר מאד אנוכי לומר, אבל מה לעשות, לא רק שאני אדם יצרי, שסוף סוף מצא מישהו לשכב איתו שאשכרה שני הצדדים מעוניינים באופן מלא זה בזה, אלא גם היא הלכה איתי בערך הכי רחוק שאישה יכולה עם אישה אחרת, ושכבה איתי בתדירות נהדרת, ואז לפתע קטעה את זה לחלוטין.

עם הזמן דברים מעט נרגעו, אך עדיין קשה לי לבוא בדרישות, והדבר גורם למתיחות בינינו, כיוון שאני מרגישה דחויה, לא נאהבת, וכאילו אני משתדלת יותר. אני אדם חסר ביטחון, ואני זקוקה לכך שיראו לי אהבה הרבה, אך קיסקי הרבה פעמים גורמת לי להרגיש כאילו אני סתם שם. כאילו יכולתי להיות כל אדם. אני לא יודעת למה אני מרגישה כך, כי היא מקפידה לומר לי כל הזמן שהיא אוהבת אותי, אבל קשה לי...

יש עוד דברים שאני רוצה לומר, אבל אין לי כוח כרגע. זה מספיק לכרגע, ואולי אמשיך בפעם אחרת.

נראה לי אני אמלא את השאלון הזה על הסילבסטר, בשביל לשפר את האווירה בעקבות פוסט נכלולי זה...

נראה כבר.