העמק הגדול

בתחילת העלייה החדה של שדרות הציונות ראיתי איש על סאג-וואי, לבוש כאילו הוא לפחות נוסע על אופנוע. הסתכלתי עליו על כמה סאג-וואי יעיל לעלייה חדה כל כך, ואולי יותר הגיוני בעצם לעלות אותה ברגל.

האיש היה על יד תחנת אוטובוס כשהבחנתי בו, לכן אחרי שהסתכלתי עליו, הסתכלתי על השלט של התחנה.

אגד. קווים 23 ו-115. זהו.

הסתכלתי עליו עוד קצת. גם בחיי אין הרבה קווים אחרים מלבד אלו, כשחושבים על זה. כלומר, ברור שיש עוד. יש 28 ו-30 ו-31 ו-37 ו-133 ו-5 ו-3 ולפעמים גם -132, אבל שני אלו הם הקווים שאני נוסעת בהם הכי הרבה. 115 עובר בהדר, בכל הדר, כמעט, ויורד עד התחנה המרכזית בלב המפרץ, ובכיוון הנסיעה האחר גם מגיע לתחנה המרכזית חוף-הכרמל. לים. גם 23 עובר בהדר ולב המפרץ, אבל 115 מהיר יותר. 23 טוב למושבה הגרמנית או מרכז הכרמל, מרכז חורב ומוריה ובעיקר, לגרנד קניון.

קו אחד עולה את ההר, הקו השני יורד.

יש כל כך הרבה אוטובוסים בעיר מגוריי. כלומר, יש הרבה עיר, אז הגיוני שיש הרבה אוטובוסים. ברובם בחיים לא נסעתי, מה שאומר שבהרבה מעירי לא הייתי. איך זה שלא נסעתי לשם, לעיר הזרה לי? האם בכלל שווה לנסוע לשם? ומה עם כך שאר הקווים, בשאר הארץ? בשאר העולם? האם בהם כדאי לנסוע?

כבר ירדתי מהאוטובוס, עולה עלייה תלולה אחרת בדרכי הביתה, אפופה בכל אותן מחשבות על כמה עולם גדול וכמה אני קטנה, ובכלל לא ראיתי שום דבר מהעולם וכנראה לא אראה ועוד מחשבות כאלה ואחרות כשבקצה העלייה-עוקף אותי הבחור הקשוח על הסאג-וואי במהירות.

הופתעתי. הרי ראיתי אותו לפני 10 דקות בתחתית העלייה הקודמת! איך הוא הגיע לפה כל כך מהר? אולי סאג-וואי זה יעיל יותר ממה שחשבתי?..

וכך המשכתי להרהר, עד שהגעתי הביתה.