העמק הגדול

אז אני מנסה להיות בלוגרית טובה ולעדכן על דברים מעניינים שקורים לי בחיים.

בשישי (לא יודעת אם לקרוא לזה אתמול או שלשום) הלכתי למסיבת הפתעה/שיחרור לידידה מאד טובה שלי, שהשתחררה מהצבא לפני כשבועיים.

היה אדיר בהתחלה. העניין הוא שהלכתי עם קיסקי. יש לי ידיד שמאד אוהב לחבק את קיסקי ולהניף אותה מסיבה בלתי ברורה. ראוי לציין שביום חמישי הלכתי עם קיסקי וידיד ילדות שלי (מכירים מגיל פאקינג שנתיים חברים!) לשחק ביליארד. היא כל הזמן חייכה אליו ואמרה שהוא אדם כייפי. בשני המקרים האלה... מאד קינאתי. מאד. ואז התרגזתי מבפנים, על עצמי. גם בגלל הקנאה הרדודה שיש לי כל פעם שהיא מתקרבת לגברים. לא נשים, רק גברים. זה גם קשור לתסביך נוראי שיש לי עם בנים שאני מנסה להבין עכשיו- בזה אני אתמקד שיהיה לי יותר זמן וכוח, כי זה ידרוש אותם.

אז מהסיבות הנ"ל... ביום חמישי עוד הצלחתי להתמודד עם זה, כי ה"איום" נקרא לזה היה פחות ישיר, פחות פוגע. אבל אתמול אחרי שקרו כמה דברים, מה שקרה ביום חמישי התווסף והרגשתי רע. לא עצב, בהכרח. כעס. כעס מעוור ונוראי על עצמי ועל החיים שלא ידעתי מה לעשות איתו.

במקרים כאלה אני בדרך כלל יוצאת להליכה עם מוסיקה, או פשוט מכריחה את עצמי להירדם, ובמקרה הכי גרוע-פוגעת בעצמי קצת. לא לחתוך ורידים או דברים קיצוניים כאלה חלילה, אני פחדנית מדי ולא אוהבת כאב, אבל היו מעט פעמים בחיי שנענתי לצורך לפגוע בעצמי, ופשוט סטרתי לעצמי, או הכנסתי לעצמי אגרופים בבטן. לא דברים כואבים מדי, פשוט בשביל להוציא את זה.

חברה שלי רצתה ללכת הביתה. אמרתי לה, לפני העצבים, שזה בסדר כי אני מוקפת בחברים ויהיה לי עם מי לחזור. אחרי שהעצבים התחילו היא נכנסה לחדר שבו נשארתי כדי להירגע כדי להיפרד ממני, וראה את בת זוגתה מתהלכת הלוך ושוב בחדר ומכניסה אגרוף ליד פרוסה. היא דאגה, אבל אני התעקשתי לא להגיד לה מה עובר עליי כי לא רציתי להכביד עליה, וגם כי לא חשבתי שלדבר על זה יעזור כי היא לא תבין אותי. בעקבות ההתעקשות היא הלכה הביתה, אחרי שזרקה הערה "אני לא מבינה למה כל דבר קטן משגע אותך".

זה עוד יותר הרס אותי. ישבתי בחדר ורעדתי מכעס. לבסוף נאלצתי לגנוב את אותה חברה טובה משאר החברים למסיבה, כדי שתדבר איתי קצת. בשביל להרגיע אותי קצת. הרגשתי רע, אבל באותו הרגע הבנתי שגם אם היא לא תבין את המצוקה שלי, אני צריכה קול שירגיע אותי. אם קיסקי הייתה נשארת, הייתי מבקשת חיבוק ארוך.

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה. בחלטתי להוציא את העצבים שלי על קיסקי באס-אם-אסים. התווכחנו בהודעות וזה כמעט גרם לנו להיפרד, כי היא הבהירה לי שאני חייבת להפסיק להפיל את הצרות שלי עליה, שאני במצב רע וחייבת לעשות עם זה משהו, שקשה לה להיות איתי, שהטיפול שאני נמצאת בו שנתיים וחצי לא עוזר לי להתמודד עם הדברים האלה משום מה ואולי כדאי שאחליף פסיכולוגית.

ורק אז הבנתי. אולי הסיבה שהטיפול לא עבד, שלא ניסיתי להשתנות, זה שלא חשבתי שהמצב עד כדי כך גרוע. כלומר, אני לא כל הזמן במערבולת הרגשית הזאת. יש דברים אחרים שמלווים אותי ביומיום, זה כן, אבל מהרוב אני פשוט יכולה להתעלם, או לשים על אש קטנה עד שזה נרגע. אז מה אם יש לי את הרגעים האלה שהראש שלי מלא במחשבות נוראיות על עצמי ואני לא יכולה, ובאיזשהו מקום לא רוצה לצאת מזה. אז מה אם לפעמים אני מרביצה לעצמי. זה חלש וזה לא כואב ולא פוגע. אז מה אם ברגע שגבר מעיר לי הערה שאם אישה הייתה מעירה לי, גם לסבית, הייתי מחזירה בחיוך שרמנטי ותגובה מתבקשת, זה גורם לי להשתתק וקצת להילחץ ולכעוס מבפנים.

ועוד ועוד..

אז מה?

ורק אתמול הבנתי שאולי המצב שלי לא טוב כמו שחשבתי. מלבד הבעיות הברורות שיש לי, כמו חרדה חברתית ובעיית מגדר, חשבתי שאני מתנהלת היטב בדרך כלל, ושהנפילות האלה זה פשוט משהו שקורה ולא צריך לדאוג ממנו.

העניין הוא שבחודשיים האחרונים היו לי יותר מדי מהם. אני רגישה מדי, פגיעה מדי. כל דבר מפיל אותי ואני לא מצליחה לקום, כי אני לרוב לא יודעת איך חוץ מלכפות על עצמי שינה. בעבר לא חשבתי שהבעיות שלי עד כדי כך קשות שהם יגרמו לבנאדם לומר לי שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה, שהוא לא מסוגל להתמודד עם זה, אבל מסתבר שהן כן.. או לפחות, איך שאני מגיבה אליהן גורם להן להיות ככה.

השאלה היא זה מה אני עושה עם זה. להחליף פסיכולוגית ולהתחיל את כל התהליך הזה מהתחלה? לנסות לתקן את עצמי כשעוד יש בי את החלק הקטן הזה שרוצה לסבול, שלא רוצה תיקון כי אם יתקנו אותי אז מה ישאר ממני בעצם?

אני פשוט לא יודעת.