העמק הגדול

הצפירה תפסה אותי מנמנמת במיטה של זוגתי. באמת חשבתי שנקום לפני הצפירה, כי הלכנו לישון בשעה יחסית סבירה, אבל כשקמתי הבוקר וראיתי שהיא פשוט לא קמה, המשכתי לנמנם ברוגע ולא שמתי לב לשעה.

הראש שלי התעורר ברגע ששמעתי את הצפירה, אבל לא קמתי מהמיטה. זה טיפשי, לעבור ממצב של שכיבה עם חברתך הישנה במיטה לעמידת דום, חוץ מזה מי אמר שחייבים לעמוד בשביל לכבד משהו? למה אי אפשר לשבת או לשכב?

אז נשארתי לשכב, והרהרתי. הרהרתי בפוסט הזה, ושוב חשבתי כמה הוא צודק. הרהרתי בשיחה שהייתה לי עם אמה של זוגתי אתמול בערב על השואה, ועל הסיפורים המשפחתיים שהיא סיפרה לי. הרהרתי בסבא וסבתא שלי, שכמעט אף פעם לא דיברו על מה שעבר עליהם, ושלא היה נעים לשאול אותם כי כשהם דיברו על זה הם תמיד בכו, וזה קורע לב לראות את סבך וסבתך בוכים ולא מצליחים לדבר. הרהרתי בכך שעכשיו הם זקנים, גופם בוגד בהם, סבתי כנראה לא תזכה לחיות עוד הרבה, וכבר עכשיו היא חיה בסבל... ואני לא אדע מה עבר עליה.

כך הרהרתי.

הצפירה נגמרה. נותרתי עם הרהורי לכמה שניות ואז ראיתי את זוגתי נעה במיטה, ובלי לפקוח עינים מושיטה את ידה אלי.

הסתכלתי לרגע על היד, ואז לקחתי אותה בידי ונשקתי אותה בברכת בוקר טוב.