העמק הגדול

אני נוטה להישאב לדברים יותר מדי, מבחינה רגשית.

למשל, אני ממש שונאת תוכניות/סרטים של טעויות בהבנה, כששני הצדדים לא מבינים אחד את השני ולא מנסים להבהיר למה הם מתכוונים כי הם בטוחים שהשני מדבר על אותו הדבר, או שמישהו מאשים מישהו על דברים שלא עשה כי יש "הוכחות". זה משגע אותי כי אני נכנסת בראשי לנעלים של הדמויות, ומתעצבנת בדיוק כמוהם מהסיטואציה, רק במציאות, בסלון שלי.

הייתה גם התקופה ההיא שהייתי באובססיה לראות את הסדרה "דקסטר". כל פעם שהייתי אצל אבא שלי ניסיתי לראות כמה שיותר פרקים, עד שיום אחד ראיתי את הפרק האחרון של העונה הרביעית, בו קרה משהו זוועתי שלא ארחיב עליו מחשש ספויילרים, ומה שקרה כל כך הרגיז אותי שהפסקתי לראות את הסדרה. זה לא שלא רציתי להמשיך, פשוט כעסתי על הסדרה בראש שלי כל כך שלא הצלחתי להביא את עצמי להמשיך לצפות. הכעס המשיך לאיזה חודש ואחרי זה פשוט לא המשכתי כי לא הייתי במצב רוח המתאים... אבל זה כבר עניין אחר.

ויש עוד דוגמאות רבות.

נוסיף לזה את העובדה שאני אוהבת לדעת על אחרים, במיוחד בלי המחויבות שנלוות לידיעה לרוב. אני אדם סקרן, מסוג האנשים שאוהב ללמוד מטעויות של אחרים מבלי לסכן את עצמו. אדם שפשוט אוהב להקשיב, וינסה גם לעזור אבל הכי ישמח רק להקשיב.

אתם מבינים, אם אדם משתף אותך במשהו, אתה צריך להגיב ברגישות המתאימה, לפעמים לשתף מעצמך, ואם נגיד אתה יודע שעובר משהו מסקרן על אותו אדם, והוא לא כל כך מדבר על זה, צריך לדעת לגלות את הרגישות המתאימה ולנסות לגרום לו להסביר מה קורה, או לחליפין לדעת לוותר, להבין שיש דברים שלא נועדו לאוזנייך. אני מסוגלת לדברים האלה, ושמחה להעניק אותם למי שמגיע לו, אבל מה שעצוב הוא שלמרות שאני חברה טובה וזה כן קורה מהצורך לעזור, תמיד תמיד יש שם את הסקרנות המטורפת הזו, לדעת על חיים של אנשים, מה קורה בראשים שהם לא שלי, לחוות רגשות שהם לא שלי, ואני מתחרפנת בראש כשיש משהו מסקרן, ואני לא יכולה לדעת מהו.

היה נחמד בתפקידי הצבאי. הייתי צריכה לשאול את הבנות שהגיעו לצו הראשון שאלות על הצבא ועל חייהם, תוך חתירה להעלאת בעייתיות. שאלותיי היו לרוב כנות ונבעו מעניין עמוק בחייהן של אותן בנות שלא הכרתי, כי זה היה לפעמים כל כך מעניין ומסקרן, ולא הייתי חייבת להציע להן מאום בתמורה למידע הזה. זה היה נהדר מבחינתי.

תחברו את שני אלה, ואז תתנו לי משהו שימכר אותי. ספר, או סדרה, או בלוג מסקרן. אני יכולה להישאב לדברים האלה לכמה שעות טובות, ולשקוע באותן חוויות ומחשבות לא מוכרות, או מוכרות אך מזווית לא רגילה, בכל גופי ונשמתי ולא לצאת משם עד שנמאס, או עד שחייבים.

ולמה אני מספרת את כל זה? בגלל תופעת הלוואי המשונה שיוצאת מזה.

כבר מגיל דיי צעיר הבחנתי שכשאני שוקעת יותר מדי במשהו, ואז יוצאת ממנו, משהו בי מרגיש מוזר. ההרגשה עצמה נותרת זהה, למרות שתסמיניה משתנים- זה יכול להיות חוסר חשק מוחלט לעשות כל דבר, או הרגשת חוסר מנוחה שבאה ישר מהלב (שילוב של שני אלו ביחד זה פשוט נוראי ומתסכל), עצבות משונה, אי נוחות מעורי שלי, עייפות ולאות, אדישות קלה, אך מה שתמיד חוזר- זו הריקנות.

היא תמיד שם. הראש שלי מרגיש ריק. כל גופי מרגיש ריק. כאילו האני שבי נמחק והתמלאתי לגמרי בחייו של אותו אדם אחר, וראשי מלא לחלוטין במחשבות על אותם הדברים, על החיים הללו, איך זה יכול להשפיע עליי, מה אם זה יקרה לי.

זאת הרגשה משונה, ולא רצויה במיוחד. המחשבות כופות עצמן עליי בלי לשאול לדעתי בכלל. הלב מתמלא ברגשות שאין לי שליטה עליהם, כי הם לא שלי בכלל. אני מרגישה חסרת אונים, ולרוב אחרי כמה זמן בהלך רוח כזה אני אהיה מותשת לחלוטין.

האנסטינקט הראשוני שלי כשאני ככה הוא לישון. פשוט לכבות את המתג ולעשות לעצמי ריסטארט, כדי לא להתמודד עם התחושה הלא נעימה הזו בראשי. פעם הייתי עושה את זה, אבל עכשיו אחרי שהצבא הרס את יכולתי ללילות לבנים, אני מחוייבת לישון אך ורק בלילה ולא בשום זמן אחר, שכן אם אני אשן אפילו לרגע בצהריים-ייקח לי נצח להירדם בזמן שבו אני באמת אמורה לישון.

כיוון שאני לא יכולה לישון, אני לרוב מנסה לכפות על עצמי דברים אחרים, כי אני יודעת שאם לא אעשה את זה, ואשאר ככה, משהו רע יקרה לי, בין אם רק בראש או גם פיזית. אנשים זה הפיתרון הכי טוב במצב כזה, כי הם כופים עליי דברים אחרים, מצב רוח שונה, שלבדי לא הייתי מצליחה לכפות עליי. כל דבר שאנסה לבד יעבוד פחות טוב מזה, כי לא משנה מה אני אעשה עם עצמי- זה יעשה כשאני בתוך ההלך רוח הזה, ויגרום לכל דבר להראות מוזר, לא ממשי, לא משמעותי.

יכול להיות שאני רגישה מדי, שאני נותנת לדברים להיכנס לי לראש יותר מדי בקלות... עזבו יכול להיות, זה כנראה המצב, אבל אין לי שליטה על זה. אני פשוט לא יכולה שלא להישאב, שלא לחוות מיד שנייה, כי זה הכי טוב שאקבל מחיי המשמימים והרגילים.

האמת העצובה היא- שאני פשוט לא יכולה לספק את הסחורה לעצמי. חיי לא מעניינים אותי.

אז אני חיה משאריות.

אני מחייה את השאריות.