העמק הגדול

האמת שאת הפוסט הזה רציתי לכתוב כבר ביום שישי, אבל איכשהו לא היה לי זמן עד עכשיו...

בהמשך לפוסט הקודם, רציתי לדבר על עוד משהו שמאד התחבר לי לעניין הזה.

שמתי לב לזה לפני כחמש שנים, כשקראתי את "לוליטה" של ולדימיר נבוקוב. רק  בסוף הספר הבנתי, בזעזוע רב, שהזדהיתי לגמרי עם רגשותיו של פדופיל, עד כדי כך שכתבתי על כך שיר (שפורסם בבלוגי הקודם, ואולי אפרסם כאן שוב). במקרה הזה חשבתי שזו לא אשמתי, כי זו בסופו של דבר הייתה מטרת הספר לדעתי, באיזשהו מקום.

אבל ככל שהשנים עברו, התנסיתי יותר ויותר עם יכולת ההזדהות הזו. גיליתי שאני יכולה להבין ולהרגיש כל דבר, כל עוד אני משקיעה בזה מספיק מחשבה. זה יכול להיות הנערה המטומטמת שיוצאת למסיבות, שותה עד אובדן חושים ושוכבת עם כל זכר שזז. זה יכול להיות המורה שעומד מולי, עצבני ומיואש שנמאס לו לגמרי מהתלמידים וההורים הנדחפים שלהם ומחייו המשמימים.

זאת יכולה להיות הנערה הרגילה שהלכה ברחוב אחרי משמרת בעבודה, ופתאום הסתער עליה אדם מאחור, שהיא לא הספיקה לראות, הדף אותה לרחוב צדדי ועשה מה שעשה, והיא אפילו לא הצליחה לבכות, וזה יכול להיות האיש עם כובע הגרב האדום, שחטף נערה צעירה לסמטה חשוכה וצדדית והרס את חייה.

ופה מגיע מה שמפחיד אותי- לאיפה ההזדהות הזו יכולה להגיע. בסופו של דבר, כל הרגשות האלה, המחשבות האלה, נמצאות בתוכי, אני פשוט צריכה להתרכז מספיק ולהוציא אותן החוצה. הפחד מתחיל כשאתה מגלה שמאד קל להזדהות עם אותם סוטים, כמעט מכל סוג שתעלו על דעתכם, מיניים ומחשבתיים ופסיכוטים, ושיש מקום קטן בראש שלך, שגדל וגדל עם הזמן, שמבין אותם, שנהנה מהם קצת. רק קצת.

זה לא שאני אלך ואאנוס נשים או ילדים או חיות, כי יש לי בראש את ההבדלה בין טוב לרע, וגם כמו שאני מבינה את הסוטים- אני לחלוטין מבינה גם את הצד השני. את הכאב, הבושה, הבלבול.

הבעיה היא זה תכונה נוספת שיש בי- אכזריות. יכול להיות שזה תוצר של ילדות של להיות נמוכה עד כאב, הכי חלשה בחבורת בנים, להרגיש שבחיים לא אשתווה להם ולנצח אהיה ללעג, יחד עם המודעות החזקה שהוריי השרישו בי שאסור לפגוע באחרים כפי שלא תרצה שיפגעו בך, לכן לא משנה כמה כעסתי, מעולם לא כיוונתי במכותיי לאיפה שבאמת יכאב, איפה שיגרום ליריבי להתקפל לשתיים ואז אוכל להכניס לו ברך באף, פשוט כי בראש הדהד קול שאמר "אל תכאיבי לו",

וזה גרם לי להרגיש חלשה עוד יותר.

ואני שונאת להיות חלשה.

יש אנשים שיגידו שאני אדם טוב כי אני לא רוצה להכאיב, אבל זה נטו תוצר של חינוך. אני מרגישה לפעמים את האכזריות חיה ובועטת בתוכי, את התשוקה שרק משהו יקרה, כל דבר, ותהיה לי סיבה אמיתית להשתלח באדם אחר ולכסח אותו, להרגיש את הסיפוק הנהדר הזה מלראות אדם אחר על הרצפה, מדמם ומתחנן לרחמים ולהרגיש חזקה, כל כך חזקה וגדולה ונראה מישהו רק מעז לומר לי אחרת.

זה מפחיד, גם האכזריות והידיעה שכנראה האכזריות הזו זה מה שגורם להנאה הקטנה ההיא מהזדהות עם אלימות, וכאב ועליונות כפויה... כי בסופו של דבר אני אדם שפוי בשכלי, עד כמה שזה לא נראה ככה, ואני יודעת שזה לא בסדר, ושאני חייבת להאבק בזה ולמצוא דרך בריאה להוציא את זה וכמה שיותר מהר כי זה פשוט לא בריא,

אבל זה מפחיד כל כך...

דיברתי על זה עם הפסיכולוגית ביום שישי, על קצה המזלג ממש, לא בהרחבה כמו פה, וזה עדיין גרם לי להיות נורא עצובה וחסרת כוח... ואז הגעתי הביתה וגיליתי שאין איש בבית ושאין לי מפתח, כך שהייתי צריכה לטפס מבחוץ לקומה השנייה של הבית, ולהשתחל דרך החלון המאד-קטן של השירותים שם כדי להיכנס,

וזה שיפר את הרגשתי פלאים.