העמק הגדול

אני אדם דיי דיכאוני, בתכלס. לרוב אני בסדר ומצליחה להתעלם מזה, אבל יש לי התקפים נוראיים של עצב ורחמים עצמיים, שיכולים לקרות מדברים מאד קטנים.

אז קורה (וקרה הרבה) שאני נכנסת למיטה, שקועה במחשבות נוראיות ודמעות, פשוט רוצה להתקשר ולבטל כל מה שתכננתי לשארית חיי, או לפחות לשבוע הקרוב כי אין טעם בכלום, מלאה בחשק הנוראי הזה איכשהו לפגוע בעצמי כי אני מקולקלת ומגיע לי (שאף פעם לא ממשתי.. בערך), ולפעמים אף מחשבות על למות, למרות שהפחד ממה שיש אחרי גורם לי לוותר על הרעיון, ונשאר רק הרצון לנסות להתאבד ולהשאר בחיים אחרי, בשביל להוריד קצת לחץ מעצמי ובשביל שמישהו ישים לב שמשהו לא בסדר.

ובגלל שאני במיטה ולבכות זה מעייף, באיזשהו שלב אני פשוט נרדמת.

וקמה בבוקר,

כאילו כלום לא קרה.

לא משנה כמה אני אנסה להאחז ברגשות האלה, כמה כואב לי שאני פשוט שוכחת מה הוביל לזה ואיך הרגשתי, אני פשוט לא מסוגלת להאחז בזה יותר. אני מרגישה נהדר, זה יום חדש ויש לי דברים לעשות. זה לא שאני אופטימית, זה פשוט מה שהמוח שלי, באל-כורחי, משדר לי כשאני קמה אחרי התקף כזה.

בראש שלי קראתי לעניין הזה ריסטארט. זה קרה לי ממש לפני כמה ימים בגלל מריבה עם קיסקי שגרמה לי להרגיש כמו פסולת אנושית (היא לא התכוונה לזה, סתם אני ורצף המחשבות שלי), וכשהיא שאלה אותי בבוקר למחרת מה קורה ואמרתי שאני סולחת ואוהבת למרות שאני מעוצבנת שזה פשוט נעלם בלי שרציתי, בלי שתינתן לי האפשרות לשקוע בזה קצת, היא פשוט אמרה שהיא שמחה שאני בסדר ושאנחנו לא כועסות יותר.

אמנם יש בזה משהו, אבל כמו שאמרתי- לפעמים אתה רוצה לשקוע בזה קצת, להתפלש בזוהמה ובדיכאון לכמה ימים, בשביל שיבינו שמשהו קרה, בשביל לנוח מהחיים קצת, בשביל להוציא את העצב שמודחק בפנים כל הזמן החוצה, כי הוא מודחק כל כך טוב שלרוב אני לא מרגישה שהוא שם ואני סוף סוף מרגישה אותו שוב ולמרות שזה רע, קצת התגעגעתי.

אבל הריסטארט פשוט לוקח ממני את כל זה. מכריח אותי להיות בסדר כשבא לי עוד קצת, רק עוד חמש דקות.

וזה פשוט מרגיז.

(קיסקי אומרת שזה שכל דבר קטן מכניס אותי למצב כזה זה לא טוב, שאני לא לא יכולה, אלא לא רוצה לחשוב על עצמי טוב יותר ולא רוצה לוותר על העצבות, שאני פשוט מחפשת בעיות בראש שלי להוסיף לערימת הבעיות שהחייתי, כי אז אני ארגיש שחסר לי משהו. היא כנראה צודקת, אבל העולם הוא לא רק שחור ולבן).