העמק הגדול

(לגבי הפוסט הקודם- ברצינות? אין תגובות? אפילו לא מזל"טים?? באמת...)

כל תקופת היסודי, ובעצם לאורך כל חיי, הרגשתי את הצורך להיות יותר ממה שאני. יותר חזקה, יותר אמיצה, יותר בטוחה בעצמי וכן הלאה. הרגשתי שאני לא מצליחה להתמודד עם דברים טוב כפי שאני רוצה. חשבתי שאני בוכה יותר מדי, שאני רגישה מדי, לפחות לאומת הבנים האחרים.

בשנים האחרונות של היסודי, כשהבנתי שאני לא מצליחה להתמודד עם כל זה לבד, המצאתי מכשיר מיוחד, עשוי נייר.

הוא היה קטן, מעט קטן מכף ידי, שהייתה קטנה למדי מלכתחילה. הוא נראה כמו טלפון קטן- היה לו מסך קטן, שתכלס לא היה בשימוש, והרבה כפתורים קטנים, שנראים כמו לחצנים בטלפון רגיל (בתקופה שעוד היו לחצנים) אבל מספרם היה גדול יותר.

בתחילה הייתה לו רק פונקצייה אחת (כלומר, שכבת נייר אחת)- להעניק לי בכוחותיו המופלאים את כל הדברים והתכונות הללו שאין לי. על כל כפתור היה כתוב משהו אחר- "אומץ" "זריזות" "חוכמה" וכן הלאה. כל פעם שהרגשתי שמשהו חסר לי, הייתי שולפת את המכשיר מכיסי, בו הוא היה כמעט תמיד באותם ימים, ולוחצת על הכפתור הנחוץ. האם זה עבד? לא ממש, אבל משהו בפעולה הזו בכל זאת חיזק אותי קצת, עזר לי במעט להתמודד עם מה שהיה מולי, וזה יותר טוב מכלום.

הייתי מרוצה מהמכשיר, ולאחר כמה זמן הכתה בי תובנה מדהימה- המכשיר יכול לעשות עוד דברים, מה שאני ארצה בעצם! זה הדהים אותי, והתחלתי לחשוב למה עוד הוא יכול לשמש?..

לאחר מחשבה החלטתי להוסיף למכשיר עוד שתי פונקציות (כלומר, עוד שתי שכבות נייר נוספות שנראו כמו הראשונה, והיו משודכות אליה)- האחת הייתה כלי המאפשר לי ביותר קלות לעבור לעולם אחר, לבחירתי. על כל לחצן היה עולם אחר שאהבתי לשחק בו באותה תקופה, לרוב מבוסס על תוכניות טלוויזיה וספרים שונים. השנייה הייתה סוג של נגזרת מהפונקציה הקודמת- להפוך לדמות שאני רוצה מהעולמות הללו. בכל עולם הייתה לי דמות שהיא אני- אבל מותאמת לאותו העולם שבו היא נמצאת ביכולותיה וכוחותיה, כך שבלחיצת כפתור- הפכתי לאותה ילדה אחרת-ולא-אחרת, בלי לאו דווקא להיות בעולם שממנו הגיעה.

זה לא שלא יכולתי לעשות את הדברים הללו בעצמי, בלי המכשיר, שהרי יכולותי עם דמיוני לא ידעו גבול, אבל המכשיר עזר לי, בימים שבהם הייתה לי פחות השראה, לבחור מה לעשות. חוץ מזה, הוא הוסיף לכל עניין המעבר בין עולמות משהו מגניב יותר, איזה סטייל מדעי ומכני.

המכשיר היה מיועד לשימושי הבלעדי, כמובן. רק למשחקיי הפרטיים. אמנם היו לי חברים אז, טובים ונאמנים, שהיו עומדים לצידי לרוב כשהציקו לי, גם אם בשתיקה, אבל משחקיי הטובים והכיפיים ביותר היו עם עצמי, בחצר הענקית של ביתי עם העצים הגדולים והמקפצה. שם הייתי יכולה לעשות כרצוני, ולתת לדימיוני המטורף דרור.

כשעליתי לחטיבת הביניים, קיבלתי בעל-כורחי את אותה התפכחות טראומתית ומשהו בראשי נכפה אל המציאות הארצית והקשה. אמנם דימיוני המשיך להשתולל, אבל הפסקתי להאמין בכזו אדיקות בדברים שחלמתי בכזו רצינות. לפחות כך חשב הצד הרציונאלי החדש שלי.

לכן המכשיר נזנח. היו ימים שלפעמים הייתי שמה אותו בתיק בית-הספר, סתם כי היה נעים לדעת שהוא שם, אך במהרה הפסקתי עם ההרגל הזה, וכיוון שלא היה לי לב לזרוק אותו, קברתי אותו בתוך אחת משידותיי.

לאחר שנים לא רבות, כשחיטטתי באותן שידות, מצאתיו.

הייתי תלמידת תיכון טרייה אז, ממשיכה את קו החשיבה העצוב והבודד שהטוו לי תחילת נעוריי. המכשיר היה בלוי ומרוט ומקומט מכל אותן שעות של משחק וימים של מגורים בכיסיי. ליטפתי אותו בעדינות בקצה אצבעותיי, כאילו המכשיר היה צריך להתרגל אליי מחדש, כמו חיה, ואני אליו, ואז הרמתי אותו בעדינות לכף ידי. היד, לצערי, נותרה כמעט באותו הגודל מילדותי, אך עכשיו היו בגבה כמה סימנים וצלקות חדשים, עצמותיה מעט בולטות יותר, ובאותו הרגע נותרו בכריות אצבעותיי שקעים עדינים של מיתרי גיטרה עליה נגנתי רגע לפני, עיסוק שבדיוק אז התחלתי לקחת באמת ברצינות.

דפדפתי בשלושת דפיו, כבר לא פונקציות, והבטתי בדברים הרשומים עליו, והציורים הקטנים שציירתי להמחשה. כל האני שהייתי אז, אותם עולמות קסומים שבשמחה הייתי חוזרת אליהם...

והתכונות. כה רבות וכולן עדיין אינן ברשותי. נזכרתי בעצבות כיצד ראיתי את עצמי הגדולה בשנות ילדותי, וכמה איכזבתי את הילדה ההיא, ואכזבתי אותי, שעדיין מאמינה בדימוי ההוא.

מתוך כבוד למכשיר השארתי אותו במקומו. לעיתים, לא קרובות, הייתי מביטה בו ומלטפת בקצות האצבעות, מלווה בנוסטלגיה חמימה, עצובה ומאוכזבת. אהבתי את הילדה שהייתי בכל ליבי, למרות חולשותיה הרבות, ושנאתי את כורח המציאות שכפה עליי את עצמו, שהגביל את שאיפותיי ורמס את חלומותיי, ושנאתי את עצמי על חיי בעולם הזה, על כך שאיני מגשימה את אותם חלומות, למרות שהם בלתי אפשריים, ועל כך שאיני האדם החזק והמדהים ששאפתי להיות בילדותי.

לאחר כשנה המכשיר כבר הכאיב לי מדי. זרקתי אותו, בעיניים עצומות ויבשות, לפח האשפה. קיוויתי שעכשיו יהיו שאיפותיי ארציות יותר, שאפסיק ללחוץ על עצמי ולשנוא את עצמי, אבל שכחתי את מה שתמיד ידעתי- שהמכשיר הוא רק פיסת נייר, צהובה וממורטת, ושהדברים שייצג היו, בסופו של דבר, רק בראשי, רודפים אותי.

והם רודפים אותי עד היום.