העמק הגדול

אני לא יודעת מה יש לי בימים האחרונים... מיום רביעי אני לאט לאט נעשית מדוכאת יותר ויותר.

זה התחיל מהחשש, שעדיין קיים, שקיסקי הפסיקה לאהוב אותי ושהיא הולכת להיפרד ממני, ופשוט המשיך לדיכאון כללי שאין לו הסבר. פשוט נהיית עצובה ורגישה פתאום ולא מצליחה לצאת מזה, אלא אם כן אני מצליחה להיכנס למשהו שמעסיק את הראש שלי בדברים אחרים. מה שכן, כרגע אין לי חשק לכלום שכולל אינטראקציה אנושית- לעבוד, לראות חברים או אפילו לסמס למישהו. רק רוצה להיות לבד בבית ולא לעשות כלום...

אני לא יכולה לומר לקיסקי כלום כי כפי שציינתי, אני כרגע משוכנעת שהיא שונאת אותי ושאני פשוט אציק לה אם אבוא אליה עם הבעיות שלי... זה לא טוב שככה אתה מרגיש כלפי הזוג שלך, נכון?... חוץ מזה כרגע אני עושה את משחק הצומי המטופש הזה שאני תמיד עושה כשאני מרגישה שקיסקי לא אוהבת אותי מספיק- אני לא מסמסת לה ולא מדברת איתה מיוזמתי, ומחכה לראות מתי היא תטרח לעשות את זה.

המשחק הארור התחיל בשבת בערך בסביבות שלוש, ועדיין אין תוצאות... זה רק מעציב אותי עוד יותר...

היום קמתי עייפה, אבל במצב רוח בסדר. הלכנו לבולדר, וקיוויתי שזה ישפר לי את המצב, אבל לא הצלחתי לעשות שום מסלול קשה שניסיתי, מה גם שהדלקת הפוטנציאלית שיש לי בכתף (שהתחילה לפני שבועיים בערך, ובגלל זה הייתי צריכה להפסיק עם כל ספורט שאני עושה לבערך שבוע) מכריחה אותי להיזהר בתנועות שלי ולא להגזים בשימוש ביד ובמתיחה שלה, שזה מגביל אותי מאד בגלל הגובה שלי.

אז במקום לשמח אותי, זה פשוט הפיל אותי. הרגשתי חלשה, לא יוצלחת, ונמוכה. כל כך נמוכה והידיעה שאין לי איך לשנות את זה, שזה לא משהו שאפשר לשפר פשוט הרסה אותי. כבר הרבה זמן שאני מצליחה שלא לתת לגובה שלי להפריע לי יותר מדי ועם הדיכאון באה הרגישות לזה.

כמו כן הייתה שם פגישה שהייתה אחרי החוג (הבולדר צריך כסף...) של שיווק או משהו, והיא הייתה מלאה באנשים מבוגרים יחסית, הייתה רק מישהי אחת בגיל שלושים, והם נשמעו אותו דבר והיו משעממים ואמרו בדיחות שחוקות ודיברו על העסק שלהם... ואני הסתכלתי עליהם וחשבתי שלא משנה מה אעשה, אני אהפוך לזה, לדבר הנוראי הזה, בעוד כמה שנים. הסיכויים שלא הם נורא קטנים, ואם אני לא אצא כזו אני כנראה אצא דפוקה ואומללה, כי אני כבר כמעט שלוש שנים בטיפול והוא לא באמת עובד ואני לא יודעת אם זו אשמתי או אשמת המטפלת, אבל אם הטיפול לא יעזור לי אז מה כן?... אולי אני כן צריכה כדורים פסיכיאטריים?... אני פשוט אהפוך לאדם שבור, או ליצור הזה שאני רואה מולי. מה הטעם לבנות חיים ולהמשיך ולשאוף אם אתה הופך להיות אחד מאלה בסוף? מה הטעם?...

ושוב חזרנו למחשבות האובדניות. למה זה תמיד חוזר? אני יודעת שאני לא אעשה כלום לעצמי אבל הדחף הזה כל כך חזק... משהו בי פשוט רוצה לאבד את הפחדנות שלי, והתקווה שנותרה לי מחיי, ופשוט להפסיק... או לפחות, כמו שכבר אמרתי פה פעם לדעתי, להתאבד אבל לא להצליח כדי שירחמו עליי, שיניחו לי ויאהבו אותי יותר, שיבינו שמשהו לא בסדר... תכלס, זה מה שאני הכי רוצה.

בכל מקרה, רק רציתי לצאת מהבולדר כמה שיותר מהר, והבהרתי את זה לאמא שלי, אבל היא פשוט התעקשה למרות מצוקתי להמשיך להתאמן, ואז לדבר שעה עם המדריך כי הם חברים... כך שיצא ששעה אחרי שביקשתי ללכת באמת הלכנו משם. שעה של להיות כלואה בראש שלי ועוד לראות את אמא ועוד כמה מנסים מסלול שאני לא יכולה אפילו להתחיל, לא בקלות כמוהם לפחות, מפאת גובהי... מה שחיזק את העצב עוד יותר, וגרם לי כמעט לבכות, מה שאומר שזו הייתה שעה של לנסות לבלוע את הדמעות כל הזמן...

האמת שקיבלתי מחזור היום, וידעתי שהוא מגיע אז אני מקווה שזה בגללו, כי אם אני לא אצליח לצאת מזה אני באמת לא אדע מה לעשות... אפילו השינה כבר לא עוזרת. אני פשוט חוזרת למצב הזה ברגע שמשהו מלטף אותי קצת לא נכון קורה.

אני לא יודעת מה לעשות... רק רוצה לצאת מהראש שלי...