העמק הגדול

סוף סוף הצלחתי להירגע קצת. סוף סוף להתעסק במשהו אחר עבד.

קיוויתי שזה נגמר, הדיכאון, אבל היום קמתי בבוקר ופשוט הייתי עצובה. פשוט כך. נסיתי לעשות משהו אחר, אבל הרגשתי את העצב באחורה של הלב והאחרונה של הראש, יושב שם ולא עוזב ומעיק עליי.

אני באמת לא יודעת למה אני עצובה כל כך. באמת שלא. יש לי בית טוב, שניים בעצם, הורים שאוהבים אותי וחברים שאוהבים אותי, אני חושבת. יש לי ממוצע בגרויות טוב ופסיכומטרי טוב וכסף אז ברגע שאחליט מה לעשות עם עצמי אני אוכל, אפילו פעמיים. אני טסה לחו"ל ביולי עם המשפחה מינוס אמא כטיול ליומולדת 20, שאמור להיות מדהים, ואז באוגוסט לטיול עם שתי חברות טובות ועוד שתיים שאני מכירה רק קצת אבל יודעת שהן סבבה, שגם הולך להיות כיף.

יש לי חברה, שאני לא יודעת אם זה טוב או רע אבל אני אוהבת אותה.

אבל אני עצובה. כבר הרבה זמן לא היה לי התקף שכזה. מאז התיכון לדעתי. קיוויתי שזה אומר שזה נרגע קצת, שאולי הצלחתי לתקן משהו בי אבל לא, מסתבר שזה עדיין שם בפנים ורק מחכה לשעת כושר.

כבר שבוע שאני מרגישה על הקצה, וכל דבר קטן דוחף אותי ממנו ואני מסתחררת בלי שליטה, נבלעת בהרגשה הרעה ופשוט לא מצליחה לעצור אותה, לא מצליחה לחשוב על משהו אחר. זה יכול להיות המחסור בכוח פיזי או בגודל, עצב בגלל משהו שמישהו עשה אפילו אם הוא לא התכוון להרע, חוסר הכיוון בחיים שלי וזה שקיסקי לא הסכימה לשכב איתי אתמול למרות שנורא רציתי, מסיבות שהיו נורא הגיוניות האמת, וגם אתמול זה לא העציב אותי יותר מדי. סתם ביאס.

קיסקי העירה על זה משהו אתמול, ושוב הציעה לי לנסות כדורים. אמרתי לה שאני לא רוצה כי אני לא רוצה את הכתם הזה, את המחסום הזה בחיים שלי וגם זה מרגיש לי כחולשה. היה לי קשה מספיק להודות בפני עצמי שאני צריכה פסיכולוגית, אז לפני שלוש שנים, וכדורים זה בכלל סיפור אחר. אני גם לא רוצה את האדישות שחלק המתרופות גורמות, כי אני כבר עצלנית ואדישה ואם זה ידכא אותי עוד יותר אני פשוט לא אצא מהבית. פשוט אשכב במיטה כל היום ולא אעשה כלום. אבל אני חושבת שאני פשוט לא רוצה להיות חלק מהקבוצה הזו, של נוטלי הכדורים, למרות שאולי אני צריכה, כמו שמעולם לא רציתי להיות בקבוצת אלה שפוגעים בעצמם למרות שהיה לי החשק.

עדיין יש לי. היום עד שנרגעתי ויצאתי מהמיטה היה לי חשק עז לקחת סכין ולהעביר אותה דרך הבטן שלי. אני לא יודעת למה, פשוט הרגשתי שזה מתאים, שזה צריך להעשות. אני לא יודעת אם זה מתוך רצון להעניש את עצמי כי לא עשיתי שום דבר רע, או מרצון להרגיש כאב כי אני שונאת כאב ומעדיפה להימנע ממנו. אולי מהרצון למשוך תשומת לב ולהראות שאני לא בסדר, כי אף אחד לא מאמין לי, אבל הייתה לי הרגשה שזה גם לא היה לגמרי זה.

קיסקי לא מבינה למה אני מרגישה לא טוב. כל פעם שאני מרגישה רע היא אומרת לי להפסיק לחשוב על זה ושזה פשוט כי אני נהנית לרחם על עצמי ושנמאס לה לטפל בי כל הזמן, ומזכירה לי שאני אדם תלותי. זה כואב, כי הכי ציפיתי שהיא תבין אותי. היא הייתה שם. היא הייתה שם, במקום השלילי הזה שמלא רחמים ורצון להרס עצמי והיא בסוף גם ניסתה להרוס את עצמה אבל היא לא מבינה. למה היא לא מבינה? כי היא נירפאה ככה פתאום? בגלל התרופות המזורגגות שנורא עזרו לה אבל דיכאו לה את האנרגיה והחשק המיני? זה כואב שהיא לא מבינה כי עכשיו היא יותר בסדר. היא מזכירה לי את אמא שלי מהבחינה הזו- למרות שהיא פסיכולוגית היא לא עזרה לי, רק אמרה לי שהכל בראש ושאני סתם עושה הצגות ורק כעסה עליי כשלא עשיתי דברים בגלל העצבות הנוראית הזו, שלקחה לי את החשק ותקעה אותי במיטה לתקופות, מגיל 14 עד סוף התיכון ומסתבר שגם עכשיו.

למה אף אחד לא מאמין לי שמשהו לא בסדר?...

משהו בי אומר לי שאני צריכה להיפרד מקיסקי. שאם אני מרגישה כל כך רע ולא רוצה לדבר על זה עם חברה שלי כי אני חושבת שהיא תעשה רק נזק אז כנראה שמשהו פה לא בסדר. שזה לא מה שאני צריכה עכשיו או בכלל. שהיא לא תשתנה לא משנה כמה אני רוצה שהיא תשתנה לפעמים ושאולי אני יכולה למצוא מישהי אחרת, טובה יותר. אבל אני אוהבת אותה. את המראה שלה והגוף שלה והריח שלה, והעובדה שכשהיא כן מבינה אותי, היא מבינה אותי עד הסוף ולפעמים אנחנו אומרות משפטים ביחד בלי להתכוון אבל עדיין יש דברים שהייתי רוצה שישתנו.

לפעמים בא לי שיהיה לה קצת משהו מטסורו. אני בקושי חושבת על טסורו עכשיו. היא נעשתה אדם שולי בחיי וזה קצת כואב אבל בעיקר כבר לא אכפת לי, כי זו אשמתה שזה קרה כי היא לא הפסיקה לכעוס עליי ונמאס לי מהדרמות שלה. כשחשבתי על מה שעשיתי לה בדיעבד, בצורת חשיבה של "מה אם קיסקי הייתה עושה לי משהו דומה", אז הצלחתי להבין את הכעס אבל היה משהו אחד שלא נתן לי להבין אותה לגמרי- היא מעולם לא הייתה בת הזוג שלי. היא ידעה שאהבתי בליבי אחרות ושמעולם לא הייתי רק שלה, וכל הפעמים ששאלתי אותה מה היא מרגישה כלפיי בניסיון לעשות סדר בבלאגן שיצרנו היא התעקשה רק על ידידות, לא על שום דבר אקסלוסיבי אבל כן רצתה סקס וזו בעצם הייתה אשמה שהיא נפגעה ככה, כי היא התעקשה לסבך את הבלאגן עוד יותר תמיד.

הרבה מהזיכרונות המיניים מטסורו עושים לי בחילה, אבל היו הרבה דברים טובים שהיו, ושאם היא לא הייתה דוחה אותי כל כך פיזית הייתי זוכרת כנהדרים, והייתי שמחה אם היו לקיסקי אותם. לטסורו הייתה תאוות מין בריאה. רצתה לשכב כל הזמן למרות שאני לא רציתי, פעם חשבתי שזה אי-אונות כזו או אחרת או בעיה שיש לי עם אינטימיות, וגם זה נכון בסופו של דבר אבל עכשיו אני יודעת שזו פשוט הייתה דחייה פיזית. במעט הפעמים שאני דאגתי שטסורו תהנה היא הייתה זזה וגונחת ואומרת דברים יפים ולוחשת את שמי, בצורה שגרמה לי לרטוט בהנאה אבל גם להשתיק אותה כי לרוב היה מישהו בחדר ליד. קיסקי לא עושה את זה. פשוט גורמת לי להרגיש כמו רובוט ואני מתפדחת להגיד את שמה כי היא אולי תחשוב שזה קלישאתי.

קיסקי גם לא זורמת עם משחקים סקסיים קטנים, לרוב. היא אהבה לנסות לגרום לי לאבד את עצמי כשאני מדברת בטלפון עם מישהו, כמו שטסורו הייתה עושה, אבל זה לא קרה כבר הרבה זמן ובזה העניין הסתכם. כשאני שולחת לה אסאמאסים סקסיים ומנסה לפתות אותה לענות לי היא רק עושה מזה צחוק, בעוד עם טסורו היו לנו כל כך הרבה סקסטים וזה לא נמאס לי לעולם (אולי רק ככה יכולתי באמת להנות ממין איתה, כשאני לא רואה אותה. זה עצוב).

קיסקי גורמת לי הרבה להרגיש מודעת לעצמי, בקטע רע של מחשבה "מה אם זה יביך אותי? מה אם היא תצחק עליי?" וטסורו פשוט אהבה אותי ללא תנאים. לפעמים חבל לי שזה לא עבד... אבל אני אדם שיטחי. לא משנה כמה ניסיתי שלא לא הצלחתי לאהוב את הגוף שלה. אין מה לעשות עם זה. ועכשיו היא הלכה ממני בגלל הטינה שלה ונותרתי עם קיסקי, המושלמת והלא מושלמת שהיא.

כבר פחות עצוב לי, למרות שהראש שלי עייף אבל אסור לי לישון כי אז לא אשן בלילה. מחר יש בולדר ואני מקווה שאני אהנה כמו ביום רביעי ושלא יהיה אסון כמו שהיה בראשון שעבר. אני מקווה שהדיכאון יעבור כי בגללו אני לא עושה כלום ממה שאני צריכה. לא מציירת ולא שולחת את המכתב עזיבה לטכניון ולא מנגנת ולא כלום. רק קוראת מאנגה ובלוגים ומעסיקה את עצמי בחיים של אחרים כי אני לא רוצה לחשוב על שלי.

אולי אני באמת צריכה להיכנע לתרופות... אולי הן יגרמו לזה להפסיק....