העמק הגדול

נתחיל מזה שעברתי את ה1000 כניסות. הו, הגאווה. הגאווה. רק תגיבו לפעמים.

ולנושאים חשובים יותר.

אתמול דיברתי עם הפסיכולוגית על מה שקרה לי בשבוע האחרון, ובמצוות קיסקי וסאייגי להקפיד לא להווריד שום דבר, אפילו שאני מרגישה יותר טוב.

אני לא יודעת אם איי פעם הזכרתי את זה, אבל יש לי נטייה משונה להכחשה מסויימת. אני יכולה להרגיש הכי רע בעולם, כמו בשבת למשל, אבל אם יום אחרי אני ארגיש טוב אני פשוט אכריח את עצמי, באופן לא מודע, לשכוח את ההרגשה הזו, או יותר נכון למזער אותה. "כן זה קרה, אבל עכשיו הכל בסדר ואני בסדר ולא קרה כלום. אין טעם להזכיר את זה שוב."

ובגלל זה לא דיברתי על חומרת המצב כפי שהוא. לא בכוונה, באמת, פשוט לא שמתי לב שאני עושה את זה. סיפרתי על הרצון שלי להכאיב לי, ושזה הסתכם רק באגרופים בבטן, אבל כנראה שהפסיכולוגית לא הבינה שאני גם לפעמים רוצה למות, ושהרצון להכאיב לעצמי הוא בעצם עם חפצים חדים.

אז היא קצת הזדעזעה, נראה לי. הפגישה נגמרה מהר מדי והיא אמרה שנדבר על זה בשישי (הפגישה הבאה) ושאולי כדאי ללכת לפסיכיאטר, סתם לייעוץ. לראות מה יש לו להגיד.

כשהיא שאלה אותי למה לא הבהרתי שכל פעם שיש לי תקופה עצובה זה יכול להגיע להרגשות הללו, ולרוב גם מגיע באיזשהו שלב, והסברתי לה את עניין ההדחקה הנ"ל. זה גרם לי להבין שאני לא רק מכחישה, אלא פשוט משכנעת את עצמי בדברים. המונולוג שעובר לי בראש אחרי מקרה שכזה הוא בד"כ "אני בסדר. אמנם אתמול היו לי מחשבות כאלה והרגשה שכזו, אבל זה לא קורה הרבה (לפחות פעם בחודש) ובשאר הזמן אני בסדר. אז מה אם בעיות הביטחון העצמי שלי והמגדר שלי משפיעות על תפקודי לאורך שאר הזמן? אני יודעת לדחוק אותן הצידה ברוב המקרים והפסיכולוגית תעזור לי לתקן את זה אבל בסך הכל אני בסדר. אני אדם בסדר ולא באמת צריכה טיפול ותרופות כי זה לאנשים שבאמת יש להם בעיה ולי אין, כי אני בסדר.

אני בסדר אני בסדר אני בסדר."

ואתמול הבנתי שאולי הגיע הזמן, לאט לאט, להפנים שלפעמים אני לא בסדר. יכול להיות שהמצבי רוח האלה נובעים מתגובה הורמונלית, ויכול להיות שאני יודעת להתנהל טוב, אפילו מאד, בחיי היומיום שלי, אבל אני צריכה להבין שאני כנראה לא בסדר. כשבת הזוג שלך מעירה לך שאת יותר מדי מדוכאת ונזקקת לה באופן דיי תדיר כי אני מיואשת ממשהו בצורה דיי קיצונית לאחרונה, כשבת הזוג הנ"ל ניסתה להתאבד ויצאה ממועקות של חיים שלמים תוך בערך חצי שנה, את צריכה כנראה להבין שמשהו לא בסדר. במשך כמעט שלוש שנים הלכתי לפסיכולוגית, אבל היה לי כל כך קשה לדבר, וכשדיברתי אז לדבר בכנות. אני באמת מנסה אבל השכנוע העצמי הזה חזק ממני.

אז הגיע הזמן להיות חזקה ממנו. להתעקש עם הפסיכולוגית (כמו שעשיתי כמה פעמים לאחרונה) שהיא תעלה נושאים לשיחה, כי כשאני כן במצב רוח טוב (שזה קורה הרבה בשישי בבוקר, שזה לרוב זמן הפגישה) אני הכי לא רוצה לדבר על הבעיות שלי, שלא יחזרו אליי אחרי שהדפתי אותם כל כך טוב. אני צריכה להתחיל לדבר על דברים בכנות, ובאמת, ולהשתדל לא לשנות אותם לפחות קשים.

כי לפעמים אני לא בסדר.

אני לא בסדר.

(עניין קטן- בגלל האופציה לפגישה עם פסיכיאטר נאלצתי לדבר על זה עם אמא, שתדע שזה קיים, מה שגרם לשיחה ארוכה על התחושות הקשות האלה והחשק לפעמים להתאבד ולפגוע בעצמי, וממתי זה ולמה לא אמרתי כלום וזו הייתה סך הכל שיחה מאד נעימה וטובה. לפעמים אני תוהה למה המוח שלי משכנע אותי שלדבר עם ההורים על דברים רציניים שקשורים לרגשות שלי זה לא משהו שאני אמורה לעשות.)