העמק הגדול

פעם אחת, כשנסעתי באוטובוס הרגיל שלי לעבודה באותה תקופה, היה במושב האחורי, שהיה מאלה שיש להם רק שלושה מושבים, איש עם כלב.

לכלב היה מחסום פה, למרות שהוא נראה חביב מאד, כי זה החוק לגבי כלבים באוטובוסים. האמת שיש בחוק הזה משהו- כלבים נוטים להיות עצבניים יותר כשהם משתמשים באמצעיי תחבורה, וכל אחד מהם מגיב אחרת לכך: או שהם נושכים, או משתוללים, או פשוט מקיאים עליך את כל מה שהם אכלו בחייהם עד לאותו הרגע.

התיישבתי מולם, כי זה היה המקום הפנוי היחיד באוטובוס, כנראה כי אף אחד לא רצה לשבת מול הכלב. אני לא מבינה למה- באמת שהוא היה נחמד, ואני משערת שבעליו היה בלתי מזיק.

אז נסעתי לי, ומדי פעם הרגשתי כאילו הכלב מריח אותי מאחור, אולי סקרן לגבי הפרומונים הכלביים שכנראה נדבקו אליי מהבית, אבל יכול להיות שרק דמיינתי.

יירדנו באותה התחנה. בשנייה שירדנו הבעלים הוריד בשמחה את המחסום מהכלב, והוא בשמחה רבה עוד יותר קיפץ וכישכש בגדם זנבו. הבטתי בשניהם בשמחה, והלכתי לעבודתי בלב קל ונינוח יותר.

לא ראיתי אותם יותר, אך כמעט כל פעם שנסעתי בקו הזה לעבודה, אם ישבתי במקרה במושב האחורי, הייתי רואה שם שיערות של כלב. הייתי מתיישבת על המושב עם השיערות, שלרוב איש לא התיישב עליו משום מה, ומחייכת לעצמי.