העמק הגדול

איך אני מסבירה את היום שעבר עליי?...

כפי שראיתם, קמתי בבוקר אם מצב רוח נהדר. יותר טוב מאתמול בהתחלה, אבל בהחלט לא טוב ולאט לאט זה הדרדר עד לאותו המצב. הגעתי למסקנה שפשוט לא ראוי לי לחיות. שאני לא אצליח להשתנות מספיק ושעדיף להפסיק סוף סוף עם הסבל המתמשך הזה. סוף סוף אולי אני אנוח.

מחשבות ההתאבדות מעולם לא היו חזקות יותר, והחלטתי לממש אותן באופן סופי.

היו אצלנו קרובי משפחה מהצד של אמא, מה שאומר ארוחת בוקר גדולה ועדתית. בכוונה אכלתי מעט, גם כי באותו הרגע שקלתי לנסות התאבדות יותר פאסיבית- לאכול כמה שפחות ולא לשתות כלל- וגם כדי להנות מזה כמה שפחות. אפילו משהו פשוט כמו הטעם הנהדר של האוכל על צלחתי יוכל להוציא אותי מהעצב, להראות ששווה לחיות אפילו בשביל עוד ביס עתידי אחד. התעקשתי לאמלל את עצמי, כדי שלא אנסה להתחרט.

ואז הגיע הזמן להתמודד עם קיסקי.

בעקבות ארועי אתמול והחלטותי היום, החלטתי להיפרד ממנה סופית, מתוך התקווה הנואשת שכך זה אולי יכאב פחות. אפילו במקומות האפלים ביותר שלי אני דואגת לאנשים הקרובים אליי, ולקיסקי בפרט. הרבה פעמים זה מה שמנע ממני לסגור את העסק- הידיעה ה, באיזשהו מקום, מבורכת שיש אנשים שאכפת להם, שיהיה מי שייפגע.

היא כמובן לא וויתרה אליי, ואף באה אליי למרות שהקרובים בבית. ישבה איתי בחדר ובכתה והתחננה ולא הבינה (נמענתי ממגעה כמה שיותר- רק היד החמימה שלה על ידי גרמה לי לרצות להיכנע כל כך...) בסוף שיקרתי שאני לא אוהבת אותה, אפילו אם יום לפני פרסתי את ליבי האוהב בפניה, ואמרתי שאני מתכוונת לנסוע, אני לא יודעת לכמה זמן ואני לא רוצה שאף אחד יידע לאיפה, ואני לא רוצה להגביל אותה אליי בשום צורה. כמובן (ותודה למי שאחראי על חיי שזה כל כך מובן!) שזה לא גרם לה לוותר, והיא המשיכה ונאבקה ועזבה את החדר שלי לבסוף אמנם, אבל בקריאה כאובה של "אני הולכת הביתה, וזה לגמרי לא נגמר בינינו. אני אתקשר עוד הערב ואשכנע אותך אחרת."

פה מגיע קטע שקצת הרס אותי- קיסקי יצאה מהבית בסערה ובוכה, והספיקה להודיע לאמא שלי שניסיתי להיפרד ממנה, ושאני מתחננת לנסוע וכל זה ושהיא חייבת ללכת לדבר איתי.

פה ראוי לציין דבר מסוים- כשמדובר במשפחה של אמא, היא נעשית לגמרי אדם חסר סבלנות ולא נעים. לא כלפי אותה משפחה חלילה, אלא כלפי המשפחה הנוכחית. כשמדובר בזמן הזה של אמא עם משפחתה, אחיי ואני חוטפים כל כך הרבה יחס מחורבן, ואי אפשר להגיד לה כלום כי זה רק מחמיר את המצב, גם אחרי שסיימנו את זמן האיכות המשפחתי.

אז אמא נכנסת לחדרי, ראוי לציין שאני בוכה אבל מחייכת כשהיא נכנסת מתוך האינסטינקט לשדר שהכל בסדר. מתיישבת על מיטתי ממורמר ואף מעט כועס ושואלת אותי אם נפרדתי מקיסקי. משכתי בכתפיים. אז היא שואלת על הנסיעה. לא עניתי ושאלתי מה קיסקי אמרה לה, והיא אמרה את הנ"ל. שוב משכתי בכתפיים, אז היא קמה בעצבים ואמרה משהו בסגנון "מה אכפת לי.." או "זה לא בשבילי.." ופשוט הלכה. לאחר מכן כשדיברתי על זה עם קיסקי נודע לי גם שהיא אמרה לה בטון עצבני ומיואש ש"מה לעשות, היא דרמטית."

זה כמובן הרס אותי. אמנם זה הגיוני לחשוב שאני רגישה אם אני מגיבה ככה לפרידה, אבל לא רק שקיסקי הזכירה את הנסיעה וממה שאמא אמרה הסבירה את זה כמו שצריך, גם אחרי כל השיחות על שינוי היחס כלפיי ולקחת אותי ברצינות ולנסות לעודד אותי לדבר עם ההורים יותר- זה קורה? לא אכפת לי איזה בעיות יש לך עם המשפחה, אמא, אבל ילדים הורסים תוכניות לפעמים, ואני המשפחה שלך לא פחות!

כמובן שזה רק המריץ אותי לנסות להתאבד, כדי להכניס לאמא על זה שהיא לא דאגה לי כמו שצריך בכלל... אבל אז הקול הרציונלי התחיל להיאבק חזרה. לאחר דקות ארוכות של מאבק הצליח הרציונל לסמס לקיסקי קריאות מצוקה, ולאחר כמה זמן אפילו להתקשר ולהתחנן לעזרה. היא אמרה שהיא תגיעה במהרה ואני החלטתי שעד שהיא מגיעה אני יוצאת לעם, כדי לא להישאר לבדי עם עצמי.

באותו רגע אבא הגיע. אמנם גם הוא מעט פגע בי, אמר שאני חלשה מדי בצורה שמרמזת שאין לי עמוד שדרה, אבל בסופו שדבר הוא הגיב למצב שהצגתי בפניו כמו שצריך (קיסקי ואני רבנו מאד רציני, אבל היא תבוא עוד מעט ואנחנו ניישר הכל), וטרח לתת לי שפע חיבוקים ואהבה.

אחרי זה דיברתי עם קיסקי, והיא דאגה לשמח אותי ולהעסיק אותי בדברים מעניינים ומצחיקים. מסתבר שקיסקי מיהרה לשלוח אותות מצוקה לאנשים המתאימים ברגע שהיא הרגישה שמשהו לא בסדר, כלומר לפסיכולוגית ולסאייגי, והפסיכולוגית מיהרה לדבר איתי ברגע שהיא ראתה את ההודעות, קבעה איתי פגישה ליום למחרת וסגרה איתי שנקבע התייעצות עם פסיכיאטר. הלכנו לסרט (בי"ס למפלצות. הו הבגרות), וכשחזרתי הביתה דיברתי עם סאייגי, שדאגה לי עוד ממקודם אבל אמרתי לה שאתקשר כשיהיה לי זמן. דיברנו שעה ארוכה (כאילו פיזית, אשכרה שעה) על דברים, קשורים ולא קשורים לנושא אבל בעיקר קשורים, שאליהם אפרט בהזדמנות כי הפוסט הזה כבר ארוך מדי וזה ייקח עוד דיי הרבה מקום.. אבל שורה תחתונה היא שסאייגי תמיד עוזרת לי במצבים כאלה. היא חברה נהדרת והיא עברה את מה שעבר עליי, אפילו הרבה יותר קשה מזה והיא אשכרה יודעת מה להגיד לך ולתת עצות טובות, מניסיון וידע אמיתי.

וזהו. אני לא יודעת מה אני אגיד להורים, אם בכלל. ממש לא בא לי לשתף את אמא, לא מגיע לה לדעת, אבל אבא... אבא הטוב. אני בקושי מדברת איתו בגלל ההרגלים שלי אבל הוא באמת כל כך מבין... אולי אני צריכה לספר לו הכל...

בכל מקרה, כרגע מסקנתי לגבי כל העניין היא "נחייה ונראה", ויש בולדר על הבוקר, שזה משמח אותי מאד כי אני יודעת שזה הולך לעשות לי טוב כתמיד, למרות שאני צריכה לקום עוד בערך חמש שעות... אבל יהיה בסדר.

יהיה בסדר.