העמק הגדול

מאז שחזרתי מאנגליה, נתתי לעצמי הזדמנות לנסות להסתדר בעצמי, בלי התרופות שייתכן ואתחיל לקחת, כי מהרבה סיבות כאלה ואחרות, שאת חלקן לדעתי פירטתי בעבר אבל אני לא זוכרת באיזה פוסט, אני פשוט לא רוצה.

עד עכשיו היה דיי בסדר. כלומר היו הרבה רגעים שהייתי עצובה או פגועה, כהרגלי, אבל הצלחתי להתמודד איתם, איכשהו, בלי יותר מדי נזק. או שאני לא זוכרת שהיה נזק כזה או אחר, גם את זה אני עושה.

ואז הגיע אתמול.

להזכירכם, אתמול היה ערב חג, וגם אנחנו, כמו כל עם ישראל, התכוננו אליו. אמא שלי תיכננה לארח אצלה בבית, ולכן הודיעה מראש, ביום שלישי, שאחותי ואני נצטרך לנקות קצת את הבית ולעזור. העניין הוא שביום רביעי אני תמיד הולכת לבולדר, ולא התכוונתי להפסיד הפעם. אז אמרתי לאמא שאני מתכננת ללכת ולנקות, ושאלתי אותה אם אוכל לקבל את האוטו כשאלך, כי זה רחוק מאד וידרוש אוטובוס+הליכה של לפחות ארבעים דקות לכיוון אחד. היא אמרה כן, ושאודיע לה מתי אני מתכוונת ללכת אבל שאין בעיה. אחרי שדיברנו על זה יצאתי עם קיסקי לארוחת ערב נעימה, שלאחריה חזרנו לבית, בו נראה שכלום לא השתנה בזמן שלא היינו, ודסקסנו בעניינים כאלה ואחרים עד שעה מאוחרת (ולא, זה לא שם קוד לסקס. פויה.)

יום אחרי, כשהחלטתי מתי אוכל ללכת לבולדר ולהספיק לנקות, באתי לקחת את האוטו, כמובטח, אלא שפתאום אחותי לקחה את המפתחות. מסתבר שבזמן שנעדרתי יום לפני מהבית, אמרו לאמא שלי שצריך לסדר משהו בבית הישן, וכיוון שלאמא שלי אין זמן לזה כי היא אמורה לעבוד כל אותו יום, היא ביקשה מאחותי לעשות את זה בשבילה, ולמטרה זו הבטיחה לה את האוטו.

אין לי בעיה שאחותי עושה סידורים לאמא, זה בסדר ואפילו נחמד מצידה, בהתחשב בזה שהיא טסה באותו ערב לחו"ל לחודשיים ויש לה מלא לארגן, אבל מאד הכעיס אותי הכפילות הזו בהבטחתה של אמא. אני אדם שמאמין במילת כבוד והבטחות, והרגשתי נבגדת בכך שהיא הפרה אותה, במיוחד לאור העובדה שעד שאחותי תחזור, אין מצב שאספיק גם ללכת לבולדר לאימון ראוי וארוך וגם לחזור הביתה בזמן כדי לעזור כמו שצריך. זה הרגיז אותי כל כך, ששלחתי לאמי הודעה זועמת (כי ידעתי שהיא עובדת) על כך שזה מאד לא יפה שהיא לא עומדת במילה שלה, ושממש ציפיתי ללכת לבולדר אז זה מאד מאכזב אותי, וגם הרס לי את כל הלו"ז המאד צפוף שלי לאותו היום.

עכשיו, מן הראוי שאגיד משהו קטן על אמא שלי. למרות שהיותה פסיכולוגית שנים רבות, ונראה שגם אחת טובה, בבית היא נוטה לגלות חוסר הבנה משווא כלפי דברים כאלה ואחרים. כמו כן, היא מהאנשים שמצפים שאם אתה אומר למישהו לעשות משהו, זה ייעשה, שזה הגיוני, אבל זה חייב להעשות בדיוק איך שהיא חשבה שזה יקרה. למשל, אם היא מבקשת ממך לטפל בכלים, זה חייב להיות כשהיא לא בבית, כדי שהיא תחזור הביתה לכיור נקי לחלוטין. שוב, עד כאן זה עוד הגיוני, הבעיה היא מה קורה כשלא נענים בדיוק לדרישות האלה, וזה- זעם. מלבד בימים טובים במיוחד בשבילה, אם משהו שהיינו (ילדי הבית) אמורים לעשות התפספס, אותו אדם שהיה אחראי על זה יקבל את צעקות חייו. אם הוא ינסה למחות או להתווכח הצעקות רק יתחזקו. אם מישהו משאר הילדים ינסה להתערב לטובת הילד הסובל, גם הוא יחטוף צרחות. רפרטואר הצרחות לרוב כולל דברים בסגנון זה שהיא עובדת כל היום ולכן מן הראוי שאנחנו נעזור בבית, חוץ מזה שאם אנחנו גרים בבית מסוים אז בכלל צריך לעזור באחזקתו. כמו כן היא תמיד עושה בשבילנו דברים ומביאה לנו כסף ומכינה לנו אוכל וסך הכל מה היא ביקשה בתמורה לכל ההשקעה הזו? יותר היא לא תעשה בשבילנו כלום! וכו'... חלק מהדברים הללו בהחלט הגיוניים, אבל לא כשצורחים אותם עליך בזעם בלתי נשלט, שרק גורם לך לרצות להיתחבא מתחת לשמכה בחדר.

מצחיק, אבל אחת התובנות שהגעתי אליהן לאחרונה היא שאצל אבא שלי אני עושה עבודות בית מתוך באמת רצון תמים לעזור לו ולדאוג שהבית יהיה נקי, כי הוא באמת משתדל בשבילנו ומגיע לו בית יפה, וגם מתוך כבוד, והרצון שאבא יהיה מרוצה ממני, אפילו קצת. אצל אמא שלי? נטו מתוך פחד. עזבו את כל הדברים שהזכרתי מקודם שהיא מטיפה להם ותכלס אני מסכימה איתה לפעמים- אני עוזרת מתוך פחד, כי אין לי כוח להתמודד עם הצעקות המעליבות האלה על כמה שאני בת גרועה ואנוכית וכל זה, כשאני כל כך משתדלת להיות ילדה טובה ומתחשבת, בכנות אני משתדלת יותר מהאחים שלי, כי זו איכשהו המשבצת שאליה נקלעתי בדינמיקה הבין-אחית. הילדה הטובה.

בכל מקרה, בעיתות לחץ הזעם הזה גובר לרמות שלא יאמנו. כל דבר קטן עלול להוציא אותו. ולכן, כבר דיי הרבה זמן- מאותו פרק זמן שלפני המעבר דירה, אנחנו הילדים חוטפים צעקות ועצבים. לא כל הזמן כמובן, יש רגעים שאמא שלי אדם מאד נחמד ואני אתן לה קרדיט על זה, אבל ברגע שמשהו לא מסתדר בדיוק כמו שהיא רוצה- בום. גם אם זה לא קשור אלינו, תימצא סיבה לצעוק עלינו איכשהו.

נחזור לסיפור המרכזי. אחותי חזרה מהסידורים בדיוק כשאמא שלי יצאה מהקליניקה שלה (שכרגע, נמצאת בתוך הבית), ולכן נתקלתי בה כשניגשתי לאחותי לקחת ממנה את מפתחות האוטו, להספיק לפחות לאימון קל. כמובן שהצעקות לא איחרו לבוא- אני והיא לא סיכמנו כלום לגבי האוטו, כי היא ביקשה ממני לומר לה בדיוק מתי אני מתכוונת ללכת ברגע שאדע (כי זה היה תלוי באח שלי, שידע רק יום למחרת אם הוא יבוא איתי או לא) ואז היא תגיד לי מה קורה עם האוטו, ושהייתי יודעת שאני לא יכולה לקבל אותו אם הייתי טורחת להישאר בבית במקום להסתובב (נאמר בטון מזלזל שמשתמע ממנו שאני צריכה להיות בבית בכל זמן ולשרת אותה), וכמובן שאני בת אנוכית וכפוית טובה ושאני צריכה להודות לה שבכלל מותר לי לנהוג באוטו ועוד שלל דברים שכאלה.

באותו הרגע משהו נשבר בי. נמאס לי מהיחס הזה. נמאס לי שלאורך שנים, לא רק בתקופות הלחוצות, אני מנסה להיות בת טובה ומתחשבת אבל גם תוך כדי להתחשב ברצונות שלי, ושלרוב ברגע שזה מתנגש אני פתאום אנוכית שלא עושה כלום בבית ולא מעריכים אותי. נמאס לי שאם בטעות אני שוכחת לעשות משהו, אני חוטפת על הראש צעקות שאח"כ כנראה יגרמו לי לבכות, ושבגלל כל הגישה התוקפנית הזו שני אחיי האחרים גם הפכו למאד תוקפנים מצד אחד, אך רגישים כמעט כמוני, אם לא יותר לפעמים, מאידך, ושכל הדינמיקה הזו יוצרת בית שבו יש ריבים וצעקות כל הזמן, גם כשיש חברים, או כל אורחים שהם לא של אמא שלי, ושאין לי לאן לברוח מזה.

אז פשוט הלכתי לקיסקי (שגרה עכשיו עשר דקות הליכה מאמא, ו15 מאבא), ואמרתי לה שיכול להיות שאני לא אחזור ואעבור לגור אצל אבא. היא פשוט צרחה עליי עד שנעלמתי מהעין, ואמרה שאם אני הולכת עכשיו זה לא ייגמר בטוב.

כל אותו היום ביליתי אצל קיסקי. היא הרגיעה אותי ודאגה שיהיה לי כיף כדי שאשמח שוב ואפסיק לבכות. לקראת הערב היא ואבא שלי שיכנעו אותי ללכת לארוחת החג שאמא שלי עושה, כי פשוט לא לדבר איתה יותר זה לא הפתרון. אבא שלי אמר שגם הוא בא, למרות שלא הכי בא לו, ושאני פשוט אצמד אליו עד שהארוחה תיגמר, ואז נראה. חוץ מזה, אמא ביקשה ממנו שישכנע אותי לחזור חזרה הביתה, מה שעורר בי אופטימיות קלה, שהיא רוצה לדבר איתי ולהלבין את העניינים.

אבל מהרגע שהגעתי הביתה היא לא החליפה איתי מילה ולא יצרה קשר עין. הבנתי ששתינו כועסות אחת על השנייה ושנדבר בהמשך. האורחים הלכו באיזה 11 ומשהו, ועדיין לא יכולנו לדבר כי אחותי וחבריה היו בסלון ועזרו לה להתארגן לטיסה, ואמא שלי לא זזה מהמטבח שצמוד אליו, אז החלטתי לחכות אחרי שאחותי תלך. ב12 וחצי באה המונית ונפרדנו ממנה, אבל אז אמא שלי החליטה להזמין את אחת החברות של אחותי שהייתה שם לקפה מסיבה בלתי ברורה.

בשלב הזה כבר הייתי עייפה, כאב לי הראש והרצון לא לדבר איתה לעולם רק התחזק, אז התכוונתי ללכת לישון.

אז קיסקי נכנסה לתמונה. היא התעצבנה שעוד לא דיברתי עם אמא שלי, וזה גלש לשיחה על זה שאני צריכה ללמוד לטפל בבעיות שלי ולא לברוח מהן ושלל דברים בנושא הזה. לאט לאט נכנסתי למצב העצוב להחריד שלי, בגלל העייפות והכאב כנראה, וכל דבר שהיא אמרה הפסיק להישמע כעצה והפך להאשמה, או שהמוח שלי עיוות את מה שהיא אמרה לביקורת. הגעתי למצב שבו ראשי מלא במחשבות על חיי המבוזבזים, והעובדה שלעולם לא אוכל לחיות את החיים שבאמת רציתי ושאני חרא של בנאדם וחיה באשליות ואולי עדיף לי שאמות. קיסקי שמה לב שמצבי החמיר קשות ואמרה שהיא באה, למרות חוסר הסכמתי. ניתקתי לה את הטלפון.

בשלב הזה התחלתי להכות קלות את עצמי, והתביישתי בעצמי שאני פחדנית מדי בכדי להתאבד. הראש שלי, שכרגע נכנס למצב שאני קוראת לו בהיעדר שם יותר טוב "טיפש-אדיש", החליט שאולי כדאי להתאמן על כאב. יש לי מספר סכיני נוי בחדר, אבל כשמן כן הן והן לא חותכות, חוץ מהמצ'טה מאפריקה שממנה עדיין פחדתי (שארית מוח הגיונית), אז התחלתי לשרוט את הידים שלי עם מספריים יחסית לילדים שהיו שם. הן לא היו חדות במיוחד אז פשוט יש לי הרבה שריטות שנראות כאילו חתול תקף לי את הידים אבל לא במלוא הכוח. באמצע המוח הבין שקיסקי אמורה להגיע ותהה מה לעשות, והגה את הרעיון הנהדר להמשיך את מעשיי מתחת לשולחן, וכך עשיתי. באיזשהו שלב הפסקתי לשרוט את הידים, כי השתעממתי מזה והחלק ההגיוני של המוח הבין שעשיתי משהו שנשבעתי שלא אעשה לא משנה כמה ארצה- פגעתי בעצמי בשביל שאנשים יראו שאני במצוקה, במקום פשוט להגיד את זה או להתמודד עם זה. הפכתי להיות מהאנשים האלה. זה העציב אותי.

אחר כך קיסקי הגיע, ומסתבר המחבוא היה טוב משציפיתי- היא לא מצאה אותי. מיד הרגשתי אשמה ורציתי לצאת, אבל אז שמעתי את התגובה של אמא להעלמי- "אויש הילדה הזו. נו באמת." או "אי אפשר לריב איתה בלי שזה יהפוך למשהו כזה?" בטון נרגז, כאילו אני טרחה ולא ילדה במצוקה. זה מנע ממני לצאת החוצה לכמה דקות, אבל אז המצפון שלי התגבר על הכעס והפחד ויצאתי אל זרועותיה של קיסקי.

היא מיהרה להרגיע אותי, ובבקשתי דרשה מאמא שלי לשמור מרחק. היא לקחה אותי לחדרי וחיבקה אותי ואמרה לי מילים טובות, כי היא למדה שזה מה שצריך לעשות איתי כשאני ככה, וכמובן גערה בי על הידים ורצתה שאבטיח לה שלא אפגע בעצמי יותר. לא יכולתי, וזה העציב אותה, וגרם לה לרצות להילחם עליי טוב יותר, ילדה מסכנה שכמותה.

לאחר דקה נזכרתי שאני חייבת לשירותים. הלכתי לי ובדיוק כשסיימתי את ענייני והרמתי את המכנסיים שלי, אמא שלי פתחה את הדלת במבט זועם, כלל לא אכפת לה מהכפתוריים הפתוחים במכנסיי. במבט זועם כפתרתי את עצמי והורדתי את המים (ושטפתי ידים כמובן. אני הייגנית). ברגע שיצאתי מהשירותים אמא תפסה אותי חזק וניסתה לדחוף אותי לתוך החדר שלי, תוך שהיא דורשת בטון רגוע מקיסקי לתת לנו רגע אבל מצד שני מנסה לסגור עלינו בכוח את הדלת. תפסתי את הדלת חזק כך שהיא לא תיסגר והתנגדתי לאחיזה הכוחנית שלה, ואז היא התחילה לצרוח עליי, שאני דרמתית ולמה אני מגיבה כל כך קשה לריב (מה שעבר לי לגבי העניין הזה בראש היה "את חושבת שזה רק ממך? באמת, את מעריכה את עצמך יותר מדי") ושלל דברים כאלה, ואמנם צעקה ש"הרי את יודעת שאני אוהבת אותך" אבל זה בכלל לא נשמע, או נראה, כמו אהבה. אחרי המשפט הזה פשוט אמרתי בטון הכי תקיף שהייתי מסוגלת לו במצב הממוטט שבו הייתי "אמא לכי מפה!" שזה עיצבן אותה עוד יותר ומרוב עצבים היא הלכה (לא כי ביקשתי חלילה). היא לא ניסתה לברר אם יש משהו מעבר שגרם לי להתמוטט ככה, היא לא ניסתה להרגיע אותי בכלל, ולמרות שהידים שלי היו ממש מולה, היא לא ראתה את השריטות. כמובן שכל ההתרחשות הזו גרמה לי להתמוטט עוד יותר, ולאחר כמה דקות של להרגיע אותי קיסקי התקשרה בבקשתי לאבי שייקח אותנו אליו, ושם המשיכה לטפל בי ולפנק אותי ודאגה שאשן טוב.

יום אחרי הרגשתי יותר טוב, אבל הכעס לא דעך. סיפרתי לאבא מה קרה, המסכן, והוא דאג לי נורא. הוא גם גער בי על השריטות בידים ואמר שזה דבר מאד טיפשי לעשות, כי זה לגרום לעצמי להיראות בכוונה חלשה ומסכנה ולדרוש רחמים. הייתי יכולה להיעלב מזה אילולא הבנתי שהוא לא אומר את זה כי לא אכפת לו שנפגעתי, אלא כי הוא באמת צודק, זה טיפשי. הסברתי לו שלפעמים אני רוצה שאנשים ירחמו עליי וידעו שמשהו לא בסדר אבל אני לא מצליחה להגיד, ואז בא לי לעשות משהו כזה, והפעם זה אכן קרה. הוא אמר שאני תמיד יכולה לדבר איתו, וגם ניסה לדרוש ממני שאבטיח לא לפגוע בעצמי יותר, ולא יכולתי, וגם לו זה עשה עצוב. אז הוא ליטף אותי ונתן לי חיבוק גדול, כדי להראות שהוא מבין למרות שהוא לא הכי יודע מה לומר.

גם עידכנתי את הפסיכולוגית, שקבעה איתי פגישה ליום אחרי, וכיוון שזו הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה צעד של פגיעה עצמית מסוימת (חוץ מלהרביץ לעצמי כמו שהייתי עושה לפני לפעמים) נצטרך לחשוב טוב טוב מה עושים עכשיו.

עצוב לי שהגעתי למצב הזה. אמרתי לאבא שקיוויתי שאצליח להתמודד בלי תרופות ועכשיו אני לא יודעת, והוא אמר בטון תקיף שברור שאני אצליח בלי. מצד שני, הוא לא היה מעולם בעד התרופות... אז אני לא יודעת.

אני בטוחה שחלקכם יגידו שהיא צעקה כי הלחצתי אותה והיא דאגה לי, קיסקי בעצמה אמרה שהיה לה חשק לטלטל אותי קצת כשהיא מצאה אותי אבל היא ידעה איזה נזק זה יעשה. ופה קבור הכלב- היא ידעה שזה יעשה רק נזק, ושלטה בעצמה בשביל לעזור לי, כפי שאני הייתי עושה גם במצב הפוך. אמא שלי לא חשבה על זה בכלל.

כך או כך, השבוע זה סופ"ש של אבא, וממחר אמא ואחי הקטן הולכים לטיול עד יום ראשון, אז יש לי עד אז לחשוב מה אעשה בעניין אמא. באמת שכרגע אני עדיין בראש של לעבור לגור אצל אבא ולא לדבר איתה בחיים, אבל קול ההיגיון וקולם של האנשים מסביבי מבקשים שאחשוב על זה קצת יותר, ואולי אנסה לדבר איתה, אבל אני לא יודעת אם אני אצליח.

וזהו. אני יודעת שזה פוסט ארוך, אז סליחה על החפירה ותודה לכל מי שקרא עד פה. באמת. תודה שהקשבתם ליבבנות של ילדה מטומטמת.

היו לי עוד דברים לומר, אבל כרגע אני לא מצליחה להיזכר. אולי אחר כך.