העמק הגדול

רציתי לכתוב את הפוסט הזה כבר מהבוקר, אבל רק עכשיו יצא לי.

הייתי בדרכי חזרה מיקירתי, מאוכזבת בגלל ענייני בינה-לבינה, ולאט לאט אותה עצבות שמלווה אותי כבר מהערב חג ועולה לפני השטח לפעמים חזרה למחשבות שלי. הלכתי לי לאט, עצובה ועייפה מלילות ארוכים של שינה חסרה ולא מספקת ומיואשת מהמשך חיי ומה שהעתיד צופן לי, לא משנה כמה אני מנסה לשכנע את עצמי שיהיה לי טוב. המוסיקה באוזניות עזרה, אבל רק קצת.

פתאום שמעתי, איכשהו מבעד לאוזניות, קול פריטה. עצרתי את המוסיקה והקשבתי. בפראק שעברתי לידו היה איש מבוגר, שניגן במה שנראה כמעיין סוג של מנדולינה. הוא לא היה וירטואוז, אבל ניגן יפה מאד, מנגינות נעימות שמעלות חיוך קטן שכזה למאזין, כפי שגיליתי שקורה לי, ובכלל תמיד קולות יפים וזורמים של כלי פריטה עושים לי טוב בלב.

אני כמובן לא כפויית טובה, וניגשתי אל האדם שהצליח לתת לי קצת תקווה בלב ונתתי לו בהחלטה זריזה חמישה שקלים. מחיר פעוט לשלם.

הוא חייך אליי, ואז בלי מילים הורה לי לעצור, ושם את הכלי בידי. וכך, ברוסית בלבד שכן ידע רק מילים בודדות בלבד בעברית באנגלית, העביר לי שיעור של כמה דקות באותו כלי מעניין. גם בלי שפה, הוא הצליח בעזרת התנועות והזזת היד שלי בצורה הנכונה לתת לי שיעור נחמד בבסיס של הכלי.

(לאחר מכן בעזרת האינטרנט הגעתי למסקנה שזה היה כנראה דומרה, כי כששאלתי אותו הוא לא הצליח לענות כך שאבין.)

כשראה שהבנתי את הבסיס, שיחרר את ידי ונתתי לו את הכלי בחזרה. איחלו אחד לשנייה שבת שלום לבבי ומנומס, והלכתי לדרכי, שמה חזרה את האוזניות עם חיוך קטן קטן בזווית של הפה.

זה לא נתן לי סיבה מיוחדת להמשיך לחיות, זה לא הציל לי את החיים לאורך זמן ואולי אפילו לא ליום שלם,

אבל עדיין,

הרגעים האלה,

זה נחמד.