העמק הגדול

אז החלטתי לעזוב את סטימצקי. למרות שהבטיחו לי עבודה קבועה, לא נראה שיש עם זה התקדמות, ובסניפים אחרים לא צריכים עובדים כרגע,

אז החלטתי לעזוב.

החיפוש החל כבר משבוע שעבר. סאייגי שאלה את הבוסית בעבודה שלה אם יש משרה פנויה, ואני מחכה לתשובה מהבוסית, כי גם היא כרגע לא יודעת אם יש >< הבעיה עם זה שזו משרה מלאה ולא משמרות, כלומר כל יום לעבוד משמונה עד חמש. עם זה אני בסדר, אבל בנובמבר אני אתחיל קורס כתיבה יוצרת, שמתחיל בארבע וחצי והוא שעה נסיעה באוטובוס ממקום המשרד שבו סאייגי עובדת, אז זה אומר לצאת באותו יום קבוע בשלוש וחצי במקום בחמש... שקלתי להסתיר את זה עד שאקבל את המשרה, אבל היושר שלי לא מרשה לי. אמרתי לסאייגי להודיע לבוסית היום על זה, כדי לדעת אם יש טעם לחכות לתשובה שלה או לא, בשביל להיות אקטיבית יותר בחיפוש עבודה אחרת.

אבל אני כן מחפשת. יש שתי עבודות במשמרות שיש לי טלפונים שלהם, והלכתי היום לראיון לשירות טלפוני בסלקום, למרות שנראה לי שלא עברתי... אבל לא הכי רציתי את העבודה הזו אז זה בסדר. קיבלתי הצעות גם ממקומות אחרים, אבל הם רוצים שאכנס לקורס ממש עכשיו שהוא מאד אינטנסיבי, בלי לדעת בכלל אם התקבלתי או לא (מודיעים בסוף הקורס), אז אמרתי שזה לא מתאים.

כל עניין העבודה מלחיץ אותי, אבל כנראה כי אמא שלי מלחיצה אותי בנושא הזה... נקווה שיהיה בסדר.

אני גם מנסה לחשוב על לימודים. הגעתי להתקדמות קלה- הבנתי שאני רוצה משהו מחקרי. זה מסקרן אותי ונראה לי שיהיה לי כיף לעבוד בזה. הבעיה היא שאני לא יודעת אם אני רוצה מחקר שהוא במעבדה (מיקרו-טכנולוגיה, ביו-רפואה/טכנולוגיה, כימיה, פיזיקה ושאר ירקות) או מחקר שהוא יותר מעשי (חקר תרבויות {במובן של ללכת פיזית ולחקור אותן!}, זואולוגיה מעשית ושוב, שאר ירקות). ההבדלים בין התחומים הללו הם עצומים ולכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו, אז אני עדיין מבולבלת... אבל לפחות יש לי כיוון! להמשיך ככה!

לעניין שונה לגמרי- אני מרגישה שקיסקי קצת לא אוהבת אותי לאחרונה. אתמול יצאנו עם חברות מהצבא, בנות הקורס שקיסקי הייתה בו שמשתחררות רק עכשיו, וכמיטב המסורת בחוליה הפסיכוטכנית עשו אירוע פרידה. באו מלא משוחררות מכל מיני קורסים שמאד אהבתי, אז זה שימח אותי.

נחזור לעניין! כל הערב הרגשתי שקיסקי קצת מרוחקת ממני. גם לאחר מכן כשהלכנו, שוב כמיטב המסורת, מהאירוע לפאב קרוב בשביל לחגוג, הרגשתי שהיא רוצה שאהיה בחברתה כמה שפחות, לא יותר מדי שינה לה אם אני שם או לא, וזה עוד כשהיא הייתה שיכורה קלות! פעם אחרונה שזה קרה (לפני הרבה זמן האמת. כבר מלא זמן לא יצא לילדה לשתות) היא לא יכלה להוריד ממני את הידיים, שזה היה קצת מביך כי רק התחלנו לצאת יחסית ולא הכי ידעתי מה לעשות כשנמרחים עליי במקום פומבי, ומצד אחד זה ממש נחמד אבל מצד שני מביך נורא.

רק בדרך הביתה, (כשהסעתי אותה באוטו שלה ואחרי זה הלכתי ברגל הביתה >< אבל אני התנדבתי כדי שהיא תוכל לשתות אז זו אשמתי) הרגשתי קצת יותר חיבה ממנה, ואפילו קיבלתי נשיקה ממש כיפית, אבל ההרגשה המשיכה ללוות אותי.

בנוסף, כבר מלא זמן לא שכבנו, וכשהיא הבינה שאני רוצה היא ניסתה לממש את הרצון הזה. באמצע התמזמזות אמרתי משהו מפגר בטיפשיותו לגמרי, שגרם לשתינו להיקרע מצחוק, ואז קיסקי אמרה שזה הוציא לה את החשק. אז הפסקתי לצחוק. לאחר כמה זמן היא הבינה שזה מפריע לי וניסתה לתת לי בכל זאת, אבל זה הרגיש לי שהיא סתם מנסה לצאת ידי חובה ולגמרי הרס לי את החשק, אז הוריתי לה להפסיק. רציתי להגיד לה מה מפריע לי אבל גם הרגשתי שאין לי באמת מקום לדבר על זה מבחינתה, וגם לא הבנתי מה מפריע לי.

עכשיו אני מבינה קצת יותר. אני חושבת שהיא לא גורמת לי להרגיש סקסית.

מה לעשות, אני בחורה. אני רוצה כשאני שוכבת עם מישהו (טוב מישהי, על מי אני עובדת)להרגיש כאילו אני האדם הכי נחשק וסקסי בעולם. כשהייתי עם טסורו אמנם לא נהניתי מהסקס, וזה לא שהיה לי הרבה ביטחון במראה שלי, אבל הפידבק שקיבלתי ממנה נתן לי מקום להיות מינית להחריד, ולדעת שאם אני נכנסת לחדר ומורידה חולצה בחיוך זדוני, אני אקבל סקס, עם אדם שלא יכול להוריד ממני את הידים או השפתיים וכן בהתאמה רוצה למשש או ללקק כל חלק בגופי. לא אהבתי את הסקס, אבל מאד אהבתי את ההרגשה.

עם קיסקי אין לי את זה. מעולם לא הרגשתי את זה ממנה, לפחות לא בכאלה עוצמות. רק לאחרונה פתאום חשבתי על זה שגם בתקופות היותר פעילות-מינית שלה, מעולם לא הרגשתי מקיסקי את ההרגשה הזו, שזה גם מעצבן כי אני בטוחה שאני נותנת לה להרגיש ככה, פשוט כי אני באמת חושבת שהיא האדם הכי סקסי בעולם, ומתנהגת בהתאם.

אז עצוב לי, וזה מלווה את אותו עצב מתמשך שהזכרתי בפוסט הקודם. עצב שבניגוד לבדרך כלל לא הצלחתי לגמרי לדחוק הצידה עם הפעם הבאה שאתמוטט, אלא נמצא בשולי המוח שלי כל הזמן, ורק צריך רגע קטן של תחושה לא טובה כלשהי בשביל שהוא יעלה למעלה וינסה לנצח אותי... דיברתי על זה עם הפסיכולוגית, ואני מנסה להתמודד עם זה כמו שהיא אמרה, אבל זה עדיין קשה...

טוב חפרתי מספיק! מצטערת על העומס ותודה לכל מי שקרא את זה. אני מאד מעריכה את זה.

אגב אני רואה שצוות ישרא-בלוג היה פה. מעניין למה...