העמק הגדול

הוא מעולם לא עישן, פשוט כי הוא לא אוהב את הריח. הוא לא שתה הרבה, פשוט כי הוא לא אוהב את הטעם. הוא לא הלך למועדונים, כי הוא לא אוהב את הרעש. הוא לא יצא עם הרבה בנות, כי הוא לא אוהב את המשחקים האלה.

אז אנשים התחילו לדבר. לקרוא לו חנון, יורם, לפלף, תולעת ספרים. הוא לא הבין למה קוראים לו ככה, אולי חוץ מהכינוי האחרון, כי הוא בהחלט קרא המון ספרים, ונהנה מזה מאד, אבל מלבד זאת - הכינויים לא היו ברורים לו. הוא לא היה טוב בלימודים בצורה יוצאת דופן, הוא היה דיי נאה וכמובן חסון, והתלבש בסדר, אפילו מאד טוב לגבר בימינו, והכישורים החברתיים שלו היו סבירים (פשוט לא הייתה לו את המוטיבציה). אז הסבירו לו שחנון בימינו זה משהו אחר. זה כל מי שלא יוצא הרבה, שותה הרבה, מי שמציית לכללים ודברים שכאלה. כמובן שאם אפשר שיתלוו לזה לבוש או התנהגות מסוימים, זה רק מחזק את עצם היות אותו האדם חנון, אבל זה כבר לא הכרחי.

הוא חשב שזה דיי טיפשי, כי זו הגדרה מאד כוללת שמעלה בראש רק סוג אחד של אנשים, אבל הוא החליט לבדוק את כל עניין החנונים הזה. אולי הוא יימצא שם חברים טובים יותר מכל הביילנים הבלתי-נדלים והרדודים האלה, ואולי הוא יימצא שם נשים חכמות ורציניות, שיוכל לבנות איתם מערכת יחסים רצינית, הוא חשב. אבל החנונים לא היו טובים יותר. חבורה של מתנשאים, שכל אחד חושב שה"קליקה" שלו טובה יותר מאחרות, ולכן צוחק על חנונים אחרים בלא עוול בכפם, שסך הכל הרבה מהם מפחדים לצאת מהחדר, או יותר נכון מהמחשב, ולא מסוגלים לדבר על נושאים... יומיומיים יותר עם אנשים שלא שייכים לאותו התחום. בכנות, הוא לא טיפש. הא הבין שהוא נפל על חבורות דיי קיצוניות, והוא בטוח שיש אנשים אחרים שם בעולם, שהם יותר כמוהו, אבל קצת נמאס לו לחפש, ובכללי הוא מעולם לא הרגיש צורך של ממש בחברים טובים יותר, כי הוא הסתדר נהדר לבדו.

אז הגיעו כינויים נוספים, כמו מתבודד, זאב (שדווקא היה דיי מגניב, למרות הקונוטציה השלילית) ושלל כינויים אחרים שהוא לא טרח לזכור, אבל היו דיי מעניינים. כך או כך, זה כבר לא הזיז לו. העצם, זה מעולם לא הזיז לו, כי הוא לא אהב את המשחקים האלה. הוא יותר אהב משחקים כמו לנסות להבין מאיפה הביטוי הזה, זה לא הזיז לו, הגיע מלכתחילה (תחשבו על זה לרגע, זה דיי מעניין). 

כל זה השתנה כשהחייזרים הגיעו.

הוא לא התכוון לכל זה, באמת שלא, אבל כשהם הגיעו והכריזו מלחמה הוא היה בבית הספר, והיה שם כאוס מוחלט. מורים אמנם יודעים מה לעשות בתרחישי רעידות אדמה או מלחמות בין בני אדם, אבל מלחמות עם חייזרים? לא הכינו אותם לזה. אז היה כאוס.

בהתחלה הוא דאג לחיים שלו, שזה דיי פשוט - להשיג נשק זמני (מגב) עד שיימצא משהו טוב יותר ולהתרחק מהחייזרים, אבל איכשהו זה הגיע לכך שהוא איגד את כולם במקלט, הזעיק עזרה (באותו הזמן הם היו מהמוקדים הבודדים שהיו בהם התקפות חייזרים) ודאג לקבוצה של אנשים שהיו קצת יותר שפויים וחסונים שימצאו לעצמם כלי נשק ויעזרו לו להדוף את החייזרים עד שהעזרה תגיע. היא אכן הגיעה, אחרי זמן דיי מחפיר של שעתיים, אבל הם הסתדרו בסדר.

הצבא נלחם בחייזרים כמה זמן, בעוד שהוא ישב ונח עם שאר האנשים במקלט, עד שהם הדפו את החייזרים ואפשרו להם לצאת כדי שיובלו למכוניות המשוריינות שייקחו אותם לאיזור הבטוח שהוקם, בו הובטח שיהיה אלכוהול ברמה סבירה, טלוויזיה ואינטרנט.

אבל אז בדרך החוצה החייזרים תקפו משום מקום (אחר כך התברר שיש להם נשק שפועל בצורה דומה לנגטיב, רק שהוא משנה את הצבעים שלהם לצבעים מהספקטרום שעיניים אנושיות לא יכולות לראות, שזה בעצם הפך אותם לבלתי נראים. הוא חשב שזה מרתק), וכיוון שעדיין היה לו את המגב, ההוגנות (הוא החליט לא לקרוא לזה אנושיות) אילצה אותו לעמוד במקומו ולעזור להגן על האנשים חסרי הישע שניסו לעלות על המכוניות.

משם העניינים התגלגלו דיי מהר. כל האימונים בחדר הכושר וההכשרה שלו באומנויות לחימה קיבלו שימוש. פתאום היו לו רובים, וחרבות, ונשקים ישנים וחדשים כאחד שניתנו לו מגורמי הגנה שונים. הוא הגן על שיירות, חילץ אזרחים, למד על הנשק של החייזרים וסייע בפיתוח נשקים שיעזרו לבני האדם להתמודד נגדם. הוא בנה מושבות מוגנות היטב, והקים בתי חולים שהיו בעלי ידע באנטומיה חייזרית כאנושית, ושמשו מקום מפלט. פתאום יש כינויים חדשים. מפצפץ החייזרים (הוא לא גאה בזה), מכסח השדים (אין לו מושג למה. הם חייזרים, לא שדים), הסמוראי (אומנויות הלחימה שהוא למד היו סיניות, וכן גם טכניקת הסיוף שלו) ושלל כינויים אחרים. פתאום החלו להיות עליו כל מיני אגדות. שהוא הבחור הכי חזק בכדור הארץ (לא נכון, והוא הכיר היטב את אותם בחורים חזקים, שהיו מקסימים), שהוא זיין על שיכול לספק אלפי נשים ביום (הוא לא שכב עם יותר משלוש נשים, כשהאחרונה היא בחורה מתוקה וחכמה שהוא מעריך מאד, וכרגע נראה שהם מתקדמים לעבר מערכת יחסים קבועה ונפלאה), ושלל דברים אחרים מאד גרפיים שהוא מעדיף להימנע מאיזכורם.

הוא איכשהו הפך לאישיות מכובדת, שדעתה נחשבת מאד, והוא הוכנס לישיבות מלחמה, אסטרטגיות ופוליטיות כאחד, והוא ניצל את ההשפעה שלו כדי לפתוח במשא ומתן עם החייזרים, שנמשך במשך שנים עיקשות רבות, והגיע להסכם שלום מכובד שהכניס אותם לאיגוד השלווה בין-גלקטי, כדי שיוכלו לעזור להם בפיתוח מואץ של טכנולוגיה ומשאבים מלאכותיים שלא יכלו את כדור הארץ ויטרידו כוכבים אחרים. בזכות הסחר הכוכב התפתח פלאים, אבל הלחימה לא נגמרה. המוני כוכבים אחרים, באיגוד ומחוצה לו, לא שמחו מהכוכב הקטן הזה שעלה פתאום על הרדאר, והחלו לתקוף אותו. כמובן שהוא חשב שזו חובתו להגן על העולם, ולנסות להשיג שלום ושלווה עם אותם יריבים.

וכך זה נמשך שנים. הוא נרשם בספרי ההיסטוריה כבחור הכי קשוח וחכם שהעולם הכיר, למרות שהוא מעולם לא האמין לזה. הוא הקים משפחה, הוליד ילדים שהמשיכו את מורשתו בדרכם והוא היה גאה בהם, ונאלץ להפריך בכל ראיון ובכל ספר שיצא עליו את כל אותם סיפורים מטורפים, מה שלא מנע מהם להופיע באותם המקומות בכל מקרה.

לבסוף, אחרי שהוא פרש, אנשים החלו לעזוב אותו לנפשו. עדיין הייתה כלפיו הרבה הערכה, ראיונות וטקסים מזדמנים, אבל רוב העולם כבר החל, כמוהו, לראות את הסוף, ולאט לאט התייחס אליו כאל דמות מיתית השייכת לדפי ההיסטוריה.

ובבוקר שבו הוא הבין שסוף סוף הכל נרגע מבחינתו, הוא הכין לעצמו כוס שוקו (הוא מעולם לא אהב קפה), שם נעלי בית, לקח ספר וירד למרפסת החמימה. הוא ישב שם כל אותו היום, רק קורא, מלבד קפיצות קצרות לעניינים ארציים (סליחה, אורגנים) ולדבר עם אשתו שתחייה, והוא המשיך לקרוא עד שהגיע אור הדמדומים, והספר נגמר. הוא סגר את הספר, שפשף את עיניו, הוריד את משקפיו, הביט לשמיים, חייך ואמר:

"נו, מה אתם יודעים?"