העמק הגדול

אז איך היה?

חרא. חרא בלבן בתחת.

קמתי במצב רוח מצוין. נכון שישנתי איום ונורא, וגם הלכתי לישון מאוחר כי לא הצלחתי להירדם אז ישבתי וראיתי עד הסוף את שינגקי נו קיוג'ין, ונכון שעל הבוקר הייתי צריכה לרוץ לסאייגי כדי שתעשה לי עם המחליק שלה כי מה לעשות, למיקאסה יש שיער דיי חלק, ולמרות שגם שלי חלק למדי, הוא יותר נוטה לכיוון הגלי והפרוע מאשר הישר והאסייתי, ולאחר מכן לרוץ לבית של קיסקי (שהיה בקרבת מקום. שלושתנו גרות יחסית קרוב) כדי לנסוע עם אבא שלה לרכבת, רק בשביל לגלות שאנחנו יותר מדי באוטו כי פתאום אח של קיסקי היה צריך הסעה לרכבת גם, אז סאייגי, ידיד טוב שלי שעדיין אין לו שם כאן, לצערי, אז בואו נקרא לו טונאקאיי, היינו צריכים לתפוס מונית. אגב את כל ההליכה הזו עשיתי בנעליים של הקוספליי, שהיו גדולות עליי בכמה מידות מה שגרם להליכה להפוך לעניין מעט כאוב. אחלה בוקר.

אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי. כל החברים הגיעו בזמן לרכבת, והקוספליי שלי היה מדהים! ברכבת אשכרה היה לי צוות הכנה: קיסקי עזרה לי לשים את כל התוספות שלא הספקתי לשים בבית, כמו כל החגורות, ואז סאייגי ועוד ידידה טובה שגם לה לצערי אין שם אך על זה אני אצטרך לחשוב קצת איפרו אותי כדי להפוך את גוון העור שלי לבהיר יותר (יצור כהה שכמותי מנסה להיות אסייתי) ולתת לשפתיים שלי גוון יותר אדום (למרות שהגוון הטבעי שלהן דיי נחמד, אבל למיקאסה יש שפתיים אדומות להחריד כל הזמן), והרגשתי כאילו יש לי פמלייה XD קצת התאכזבתי כי שכחתי את השלייקס בבית, אבל גם בלי זה נראתי מדהים! מהתחנה בלוד עד שהגענו למקום הכנס, קיבלתי שפע של קריאות ומחמאות, וגם בקשות צילום שאותן הבטחתי לממש כשנגיע למקום, למרות שאני לא אוהבת להצטלם.

ואז הגענו.

כבר בהגעה ראינו שיש תור לא קטן. לא נלחצנו, שכן אנחנו (חוץ מקיסקי לפחות) רגילים לזה שיש תור בכנסים, ושאמנם לא נעים לעמוד בתור, אך זה בסדר וזה עובר אחרי כמה דקות, מקסימום עשרים.

אז תפסנו מקום בתור, באמצע כמובן ולא נדחפנו מהצדדים כמו פראי האדם שהיו שם, ולאט לאט גילינו שהתור נהיה גדול יותר, וצפוף יותר. הרבה יותר. מעולם לא היה תור דחוס שכזה בכנס... אז החלטנו שטיפשי שכולנו (שבעה סך הכל בשלב הזה) נעמוד בתור, כך ששני נציגים נותרו מאחור כדי לקנות כרטיסים, בעוד השאר יחכו להם. התנדבתי ברוב גבורה, וכך גם ידיד אחר שלי, שאין לו שם.

שנינו עמדנו בתור, טוב, נמחצנו, במשך... אני לא בטוחה כמה זמן. זה היה נורא, אבל היה לנו אחד את השני. הבעיה האמיתית החלה כשהוא נאלץ לצאת מהתור כדי לעשות משהו דחוף (באמת דחוף, לא איזה תירוץ עלוב), אז אמרתי שאשאר לבד, כי אני חזקה ואמיצה וזה.

נמחצתי לי לאט לאט לקדמת התור, אני עדיין לא בטוחה איך כי לדעתי בשלב הזה פשוט הפסיקו את מכירת הכרטיסים ונתנו לכולנו להימחץ שם, כי לא שמרנו על סדר. צרחו עלינו בשורות הקדמיות ללכת אחורה, מבלי להבין שלא היה לנו אחורה ללכת אליו, ושאולי יהיה חכם יותר ללכת לאנשים שמאחרונה ולהעביר להם את המסר. היו גלים של דחיפות קדימה ואחרונה, בלא מטרה נראית לעין מלבד לנסות לגרום לאנשים ליפול ולהימחץ. קיבלתי מרפקים בראש, ואגרופים בבטן, נמחצתי ומחצתי ונדחפתי קדימה ולו רק כדי להשיג יותר מרחב, רק כדי לנסות למצוא אוויר ראוי לנשימה. ראוי לציין ששכחתי את הטלפון בתיק שנותר אצל חבריי, כך שלא יכולתי להתקשר להתייעץ על המצב הנידון, וכשניסיתי להתקשר אליהם מטלפונים של זרים טובי לב בכאוס הנוראי הזה, משום מה לא הייתה קליטה. אולי בגלל המון הגופים המיוזעים שנמחצו זה לזה.

כדאי לציין שאני אדם נמוך, כך שנהייתי מאד קלסטרופובית וחסרת אוויר, ואדם שמאד, מאד לא אוהב את המגע של מרבית האנשים בעולם (אני לא מגזימה - מלבד קיסקי ומשפחה אני לא מחבקת כמעט אף אחד) להיות דבוקה לחלקי גוף שונים של אנשים מיוזעים, שעירים ומסריחים לא הייתה חוויה נעימה כלל, למרות שזו נשמעת כמו חוויה שלא נעימה גם לאנשים שיותר מעריכים מגע.

אבל אני אמיצה, וחזקה, ולא אתן לעצמי להיכנע כך להמון, אז נשארתי. נשארתי עד שהגעתי כמעט לקדמת התור, ושם שמעתי את ההכרזה: לא ימכרו כרטיסים בשעה הקרובה.

פה נשבר לי. החלטתי שאני לא מחכה עוד שעה בדבר הזה. פילסתי את דרכי החוצה באלימות שלא האמנתי שתתפרץ ממני החוצה איי פעם על אנשים שלכאורה לא עשו לי דבר, אבל האמת, לא הבנתי שאני במצוקה נפשית של ממש עד שמצאתי את חבריי. אז, לפני שבישרתי להם על כישלוני והסיבה לכך, נשכבתי באפיסת כוחות על הרצפה, וכשהרגשתי את מגעה המנחם של קיסקי - התחלתי לבכות.

אני לא אדם שבוכה. לא לעיתים קרובות, ולעולם לא בפומבי כל עוד זה תלוי בי. אני מתעבת בכי בכל ליבי (רק את שלי כמובן). לכן העובדה שבכיתי ככה העידה הרבה, הרבה מאד אפילו. עדיין עולות בעיניי דמעות כשאני חושבת על זה, ואני כבר לא בטוחה למה.

אבל טוב שיש לי חברים טובים. מסתבר שלמרות החיסרון בטלפון, הם חיפשו אותי וניסו לחלץ אותי, כדי לומר לי שזה לא שווה את זה. מסתבר שקיסקי התחרפנה קצת כשהיא ראתה מה קורה בתור אחרי שהם יצאו. לאחר מכן קיבלתי הרבה תמיכה ואהבה מחבריי, והרבה חיבוקים, נשיקות ומילים טובות מקיסקי, שהשפעתם הייתה קסומה עליי. לבריאות שיהיה לילדה הזו.

שאר הכנס היה חביב, למרות שהתייאשנו מלהיכנס כי הבנו שהמצב אבוד. ניסינו שוב עוד פעם כמה שעות לאחר מכן (לא אני, נציג אחר מטעמנו) אך בלא הצלחה. כך או כך, הסתובבנו בחוץ, פגשנו עוד כמה חברים ואני קיבלתי אינספור מחמאות והצטלמתי להמון תמונות, מה שכמובן שימח אותי מאוד. אם ראיתם מיקאסה בכנס עם תלבושת ש, לשם שינוי, לא הייתה קנויה, זו הייתה אני. כמובן שהקפדתי לתת קרדיט לקיסקי ולאותה חברה טובה נטולת שם, שהכינו את מרבית התחפושת, וששתיהן מוכשרות להחריד.

אז כפי שסיכמתי היטב בתחילת הפוסט - חרא. באמת שזה היה מגעיל. אני לא יודעת מה הסיבה, ומה קרה בהנהלה, אבל אני יודעת שאני הולכת לכנס כבר שמונה שנים, אם אני לא טועה, כמעט ברציפות, וזה מעולם לא הגיע למצב הזה. מרבית האנשים, מאוכזבים וממורמרים כמוני, נותרו בחוץ, בלא אפשרות להיכנס אפילו כמה שעות אחרי, אלא רק משעות אחה"צ המוקדמות, שעד אז הדברים הטובים ביותר כבר חלפו אז אני אישית לא ראיתי טעם בכניסה. אפילו אנשים שקנו כרטיסים אונליין התקשו להיכנס, שכן משום מה היה צריך לאסוף את הכרטיסים בתור אחר, שהתערבב עם התור המרכזי בגלל הקירבה של השניים.

עצוב לי. ממרום שנותיי זה מעולם לא קרה, גם בפעמים שהכנס היה ממוקם באותו בניין. אני באמת לא יודעת מה לעשות עם המצב, כיוון שאני רוצה להמשיך ללכת לכנסים האהובים עליי כל כך, אבל לאור הארגון הכושל של אמא"י בכנס הזה - אני לא יודעת כמה הצלקות הנפשיות, ויכול להיות שגם הפיזיות של האנשים הנוכחים שוות את זה. לצערי, אין ארגון מתחרה, ואני לא יודעת אם אמא"י באמת יחכימו מהכנס הזה. יש לי הרגשה שלא. עצוב לי גם על מגיעים חדשים, כמו קיסקי, שרואים את הזוועה הזו, ובטח לא ירצו לחזור יותר. מילא קיסקי, שלא אוהבת אנימה כלל (למרות שקיבלתי אישור לנסות לשכנע אותה לראות משהו!!! מה כדאי לי???), אבל נערים צעירים, חדשים בתחום שמשתוקקים למקום הזה של קבלה והנאה, מה יהיה עליהם?

הכנסים האלה הם נקודות אור בשנה שלי, במיוחד בשנים האחרונות שהיו עמוסות וקשות במיוחד. צבא, ועבודה, אלו דברים מעייפים ומייגעים, והכנסים מאפשרים לי ליום אחד לברוח מהמציאות היומיומית שלי, ולתת לעצמי את הזמן הזה, להתעסק יום שלם במה שאני הכי אוהבת, עם החברים הטובים שלי. עכשיו... עכשיו אני כבר לא יודעת למה לחכות.

אגב, לאלו מכם שבטח חושבים שאני דרמטית - אני מבטיחה לכם שאני לא מגזימה. הייתם צריכים, כנראה, להיות שם. מצד שני - טוב שלא הייתם.

ולאלו שאומרים שהתלונות לאמא"י לא מוצדקות - אני מצטערת, אבל זיבי. אני אדם שמנסה לראות את הצד השני, ולכן אני מודעת לעובדה שהגיעו הרבה יותר אנשים מהמתוכנן, ושאסור היה להכניס עוד וכל זה, וברור שיש את העבודה שאנשים בתור פשוט התנהגו כמו בהמות מפגרות - אבל זה לא מצדיק. אמא"י יכלו לצפות את ההגעה המרובה, הודות לנפלאות הטכנולוגיה והפייסבוק. אמא"י יכלו לנהל את התורים הרבה יותר טוב. הם יכלו לארגן מראש דרך לסידור התור, דבר שלדעתי נחוץ כבר הרבה זמן נוכח שנים קודמות. הם יכלו לפרק את התור בצורה הרבה יותר יעילה, אפילו אם זה אומר לקרוא לעזרת גורמים סמכותיים יותר שיכניסו סדר בדברים בצורה פחות נעימה, כי לטווח הרחוק זה היה יעיל יותר לכל הצדדים.

הם יכלו לעשות הרבה יותר, והם לא עשו, וזו אשמתם הבלעדית.