העמק הגדול

דבר ראשון, היי.

אני מתנצלת שלא עדכנתי לאחרונה. בכנות... פשוט לא היה לי חשק. היה לי דברים כאלה, מדי פעם, שרציתי לכתוב, אבל לא היתה לי את המוטיבציה.

להיות אדם בוגר זה קקי בטוסטוס.

אני אשתדל לכתוב יותר, ואני מודה לכל האנשים שדואגים לשאול אותי מה קורה מפעם לפעם [=

ועכשיו לעניין המוצג בכותרת.

הייתי מופתעת כשפלינט החליט לתת לי את השרביט. הייתי עוד יותר מופתעת כשפפי אמרה שאם הוא לא היה עושה את זה, היא הייתה. לא ידעתי שאני כה פופולרית OO'' בכלל, זו פעם ראשונה שמשתפים אותי בדבר שכזה! יאי לי D=

הבעיה היא, שאין לי רעיון.

טוב, זה לא נכון. יש לי הרבה, אבל הם כולם נדושים, או עצובים להחריד. או שניהם ביחד.

בואו נתחיל מהחלק הקל, העברת השרביט, ואז נראה לאיפה הכתיבה תיקח אותי.

אז הממזרים חסרי המזל שייאלצו לסבול משרביטי הם *טאראטאראטאראטא*:

גלאניס, שאני בטוחה שיהיה לה הרבה מה לתרום לנושא [;

שלישית, שהתחילה לחבב אותי בזמן האחרון. השד יודע למה.

Dragon 18, כי הוא תמיד מתלונן שהמוזה שלו הורסת לו את הבית ואז בורחת.

ו- Jack Johnson, כי אני אוהבת להציק לו מאד!

טוב, זה נגמר... עכשיו להגיע לשלב של אשכרה לכתוב. אוף.

אז יודעים מה? בואו ניקח נושא בנאלי, אבל שאני נורא אוהבת ללהג עליו -

הפעם הראשונה שהבנתי שאני אוהבת נשים!

למה אני אוהבת לדבר על זה? כי נורא מקסים אותי להסתכל בדיעבד על העבר שלי, ולהבין כמה זה היה נוכח. וכמה זה היה חמוד.

אני דווקא אדבר קודם על דברים שהבנתי בדיעבד, כי זה הכי כיף~

- אחת הנשים הראשונות שגרמו לי למחשבות חשודות, לפחות מאלה שאני זוכרת, הייתה כארמן סנדייגו (לא בזכות התמונה הספציפית הזו, אבל ראאאר!!). אני באמת לא יודעת למה, אבל כנראה משהו באווירת המסתורין והשיער השחור הגלי גרם לי למחשבות כאלה ואחרות, שבמוח בוגר יותר ולא תמים בעליל הובנו כמשהו כמו *דמיינו זאב מיילל*. אחר כך בילדות היו אחרות, כמו למשל מיס בלום, וכמובן ג'סיקה ראביט. אבל אני הילדה לא חשדתי בכלום, פשוט לא חשבתי על זה יותר מדי.

- בשלב קצת מתקדם יותר, להלן כיתה ז', התחלתי לגלות יותר. אמנם התחלתי להתעניין במיניות וכל זה, אבל רק הטרוסקסואלית, וממש בקטנה כי, טוב, לקח לי דיי הרבה זמן להבין שהדבר המוזר הזה חייב להיות חלק מהחיים שלי, בין אם אני רוצה ובין אם לא. אם לא שמתם לב, היה/יש לי תסביך פיטר-פן קל, אז לוקח לי זמן להתרגל לשינויים "בגרות" שכאלו.

בכל מקרה, בכיתה ז' הייתה לי ידידה טובה, שלצורך אנונימיות נקרא לה מריה, והיה לי אתר כזה בטיפו עם כל מיני שטויות ותמונות. היו שם גם קטגוריות של תמונות מיניות, ובתור ילדה שניסתה לגלות את התחושות המוזרות האלה שהיו בה, הרבתי להיכנס לשם. היו לה שתי קטגוריות: יאוי ויורי, וזה היה פחות או יותר השלב בחיי שהבנתי שאני אוהבת יורי. משהו בצורת הגוף של הנשים, ואיך שהן היו אחת עם השנייה, קסם לי בצורה שעוד לא הצלחתי להבין אז. הבנים פשוט... דחו אותי וסקרנו אותי בו זמנית. אצל הבנות הייתה רק פליאה וסקרנות, וכמובן הבושה מההסתכלות בתמונות כאלה, והתהייה האם זה בסדר מצידי להסתכל על תמונות של נשים עם נשים...

- נחזור מעט לילדות - מיסטי מפוקימון. אמנם לא נמשכתי אליה בכלל, אבל היו לי חלומות/פנטזיות שאני אש קצ'אם, ושהיא חברה שלי. מדי פעם התנשקנו. זה בכלל היה מבלבל - הן העובדה שהייתי בן והן העובדה שנישקתי בת.

-ועכשיו לחלק הכי חשוב - איך הבנתי פעם ראשונה את מיניותי.

זה היה בכיתה ט'. אני זוכרת שעליתי לאוטובוס עם מישהי שאני בקושי זוכרת את שמה, ואחותי מן הסתם, כשפתאום ראיתי מישהי עם סיכה של אנימה על התיק. או שהיא ראתה אותי? אני כבר לא זוכרת. כך או כך, מישהי הגיבה לסיכה של מישהי, והיה שם קליק מטורף, במיוחד בהתחשב בזה שבאותן שנים התחלתי להיות האדם הלא-חברותי-כלפי-זרים-בעליל שאני היום (טוב כבר לא, אבל יש דברים שבחיים לא נעלמים לגמרי...). לאט לאט בילינו יותר ויותר, למרות שהיא הייתה בכיתה ז' בכלל. את כל ההפסקות עשינו ביחד, היינו הולכות אחת לשנייה כל הזמן, במיוחד כי הבתים שלנו היו ממש קרובים, ולאט לאט התחלתי להרגיש משהו שזיהיתי במוחי העדיין-ילדותי כאהבה, ובמוחי הבוגר יותר - כתשוקה.

אז הלכתי, מבולבלת להפליא, לדבר עם ידידה אחרת שבזמנו היה לה אחד השמות המדהימים ביותר שהכרתי, ושבימינו משום מה החליטה לשנות אותו חוקית, לצערי, שהייתה מהאנשים מסביבי שעוד איכשהו נראו כאילו הם מבינים ב"דברים של גדולים", ושאלתי אותה מה זה אומר שאני נמשכת למישהי, למרות שבעברי כבר התאהבתי בבחורים.

והיא ענתה לי, בפשטות מקסימה: "אה, את כנראה בי".

"בי?..."

"כן. ביסקסואלית."

"אה... אוקי [="

וכך זה התחיל! XD מקסים, נכון?

למרות שבחרתי נושא שלכאורה משעשע, כמובן שהוא מתחבר להרבה דברים עצובים מבחינתי, מהרבה סיבות שונות, שאני לא יכולה להתעלם מהם. העיקרי מביניהם הוא זהותה של אותה ילדה בה התאהבתי - זו הייתה טסורו. הדבר הזה הוביל למערכת יחסים כל כך... לא בריאה, שנמשכה במשך שנים רבות, ונגמרה בזה שהבנתי כמה, למרות שהיא הייתה האדם הקרוב אליי ביותר, היא לא מוכנה לוותר, לא מוכנה לסלוח. כמה החיבה שלי לא הייתה שווה כלום לעומת האגו שלה. אם יש לי פינה שחוקה ורקובה בלב, מלאה בצער ודמעות, זו טסורו. אמנם בימינו אנחנו "מסתדרות", אבל זה בחיים לא יהיה מה שזה היה פעם, ואני גם לא אתן לזה לקרות. אני לא אתן לה להתקרב יותר.

ואו סיימתי קודר! נו מילא. כרגיל, מבטיחה שאשתדל לכתוב יותר, אבל בגלל שזה "כרגיל" אני לא יודעת כמה כדאי לכם לסמוך על זה ^^''

וזהו! כמובן משתתפת בצער כל המשפחות השכולות כרגע, למרות נימתי האופטימית, ויום עצמאות שמח! (תמיד קשה לי להתייחס לשני האירועים האלה בסמיכות... אני חייבת לציין שאני מאד מתנגדת לזה.  נו מילא.)