העמק הגדול

רציתי להתלונן על יום הזיכרון. רציתי להתלונן על זה שהוא כבר איבד הרבה ממשמעותו. רציתי להתלונן, בעיקר, על איך ששולטים לנו בתכני הטלוויזיה. מילא לא לשדר בערוצים הרגילים, כי זה משהו כזה אוניברסלי וכלל ארצי וכן רוצים לכבד את המעמד, אבל זה שמורידים תוכניות מסוימות מה-VOD זה פשוט לא בסדר. מה אכפת לכם אם אני בוחרת לראות משהו קצת שמח ביום הזיכרון? אולי אני צריכה להתאוורר? אולי לא בא לי להיות עצובה כל הזמן? זה כמו שאני אבוא לקבוצת אנשים ואגיד להם "אני בדיאטה וזה עושה לי עצוב אז כולם אוכלים מעכשיו ליום שלם אך ורק ירקות כדי להזדהות איתי, ועם כל עושי הדיאטה!". חוץ מזה שזה מעודד הורדות פירטיות ובכך זה בעצם פוגע בכלכלה והדבר יוביל את מדינת ישראל לאבדון בלתי נמנע. ובכלל, זה ממש לא יפה כלפי אזרחנו הערבים. מצד שני, כל היום הזה, ויום העצמאות שלאחריו, לא יפים לערבים. נו מילא.

רציתי להתלונן גם על זה שיום הזיכרון והעצמאות צמודים זה לזה. אני עובדת ביום הזיכרון, ורוצה לאחל לאנשים חג שמח - אבל לא, אני לא יכולה כי אני לא מרגישה נעים, כי טכנית אנחנו עדיין מתאבלים. מוזר להתכונן למסיבה - כשאתה עדיין באבל. זה גם מפחית מעוצמת האבל לדעתי. קצת מרגיש כאילו אתה רק מחכה שהיום הארור הזה יגמר בשביל שהלילה יגיע ותוכל לחגוג, ובעצם אתה לא משקיע מחשבה בנופלים, אלא חושב כמה זה מבאס שאין כלום לראות בטלוויזיה, כדי שתוכל לנוח כמו שצריך לפני ערב יום העצמאות.

אז רציתי להתלונן, באמת, אבל הנה הגיע סוף יום העצמאות, ורק עכשיו הספקתי להתיישב ליד המחשב. חבל.