העמק הגדול

מעניין איך שפרידה זה ממש כמו גמילה. המוח שלי, מומחה הדחקה שכמותו, לא נותן לי לחשוב עליה, אבל לגוף יש תסמיני גמילה - היד מושטת לטלפון כל הזמן, רצון לשתף כל חוויה, כל מראה או שנינות חולפת, כרגיל. אני עדיין לא מעכלת שהיא לא חלק מהחיים שלי, למרות שזו הייתה יוזמה שלי. עדיף לה בלעדיי, בזה אני בטוחה, ובכל זאת אני אוטומטית חושבת שזו רק הפסקה, ושאחרי זה אנחנו נחזור זו לזו, חזקות ואוהבות מתמיד. בכל זאת, עברו בקושי 24 שעות. לא מספיק זמן לקלוט.

אני לא יודעת אם אמצא עוד מישהי כמוה. אני יודעת שזה מה שחשבתי גם על הקודמת, אבל במקרה ההוא אני רציתי מישהי אחרת, ולא האמנתי שאני יכולה להשיג אותה. הפעם אני לא רוצה אף אחת אחרת. היא גרמה לי לחשוב על דברים שהפחידו אותי כל כך - משפחה, חיים בוגרים. עדיין לא קיבלתי את האפשרות שאלו דברים שיהיו בחיי, אבל איתה זה עוד איכשהו נראה אפשרי. ביחד.

ואני שומרת על עצמי עסוקה. גם בגללה, וגם בגלל מה שמסתתר מתחת. האפלה הזו שמאיימת למשוך אותי, פעם אחרי פעם. החברים אתמול תפסו אותי חזק-חזק כדי שלא אכנע, ושמרו אותי כל הערב קרוב, צוחקת ושמחה, ורק לרגעים החיוך דועך, ועולה מחנק בגרון. רק לרגע - ומהר להתאושש, כי אסור להיכנס לזה. אולי בגלל זה המוח נכנס להדחקה - כי לא נתתי לו ליפול כשהיה לו הכי קשה.

גם עכשיו אני עסוקה - בולדר, לימודים שקשים כרגיל - ואני לא מרגישה כלום. מוזר לי שאני אפילו "שמחה", "במצב רוח טוב". איך אני יכולה להיות ככה בידיעה שלא אראה אותה יותר?

ואולי בגלל זה אני כותבת - בניסיון להכניס את זה למוח שלי. נכון, אולי זו תהיה רק הפסקה, אבל את זו שהתעקשת שזו לא תהיה. או שנשארים ביחד ונלחמים או שנפרדים לנצח. את והאונכיות והעצב ההרסניים שלך. והקנאה. זה הכל בגללך. הכל את. טינופת. את הרסת אותה.

אסור לי לבכות כאן. אני מוקפת אנשים כי יצאתי מהבית ללמוד עם חברות כי ידעתי שלא אתרכז. לא שכאן אני מרוכזת, כפי שמשתמע מכתיבת פוסט זה, אבל זה קצת יותר טוב.

אני רוצה לשלוח לה את הסרטון המגניב 9גאג.

אני רוצה לספר לה כמה אמא שלי מרגיזה.

אני רוצה להתנצל. שוב. ושוב. ושוב.

אני רוצה לומר שאני יכולה להשתנות, אבל שתינו יודעות שאני לא יכולה להבטיח כלום.

ועדיין.