העמק הגדול

ביום שני הזה הלכתי סוף סוף לראות את אקס מן - העתיד שהיה (כן אני יודעת שאני בדיליי. שוש).

הסרט היה נחמד בסך הכל, אבל כשיצאתי ממנו שמתי לב שהייתה לי הרגשה מסויימת, שאני עדיין מחכה שכוחות המוטנט שלי יפרצו.

זו לא מחשבה חדשה במיוחד. כלומר, מוטנטים זה משהו שפחות מבקר בראש שלי, אבל התחושה הזו שאני מצפה שמשהו יקרה לי, משהו מטורף, יוצא דופן, על טבעי. התחושה הזו קופצת כמעט כל יום, או לכל היותר פעם ביומיים, מאז שאני זוכרת את עצמי.

דיברתי על זה עם קיסקי מאוחר יותר, והיא אמרה שיש לה תחושות דומות לפעמים. לא באותה תדירות, אבל עדיין. זה הוביל אותנו להגיע למסקנה מעניינת - שכנראה מרבית האנשים עם דימיון מספיק מפותח, חווים תחושה דומה לזו.

למה זה קורה? טוב, אני חושבת שלכל אדם יש את ההרגשה הזו, לפחות שהוא צעיר, שהוא הולך לחיות חיים יוצאי-דופן. שהוא הולך להיות מפורסם, או לטייל בכל העולם, ופשוט לנהל חיים יוצאי דופן. למרבית האנשים קשה לקלוט שזה לא הולך להיות המצב. שהם הולכים להיות כמו כולם, לעבוד בעבודה משעממת כזו או אחרת, להקים משפחה, לקנות בית, לחיות באיזה מקום נוח יותר או פחות, לעבוד עד הפנסיה, ולחיות עד שמתים. ובכל זאת, מרבית האנשים לא מבינים את זה.

אנשים בעלי דימיון לא שונים בהרבה, אבל השאיפה קצת שונה. מהם חיים מעניינים, לאדם שקרא הרבה, או שיחק הרבה, או ראה הרבה? מה כבר יכול להיות מרגש לאדם כזה, שחי כל כך הרבה חיים, וכל כך יותר מרגשים מכל דבר שהעולם הזה יכול להציע לו? סביר להניח שאין. לפחות לא לדעתו.

אז השאיפות שלו הופכות להיות משהו הרבה יותר לא-מציאותי: השאיפה לעל-טבעי. שיום אחד הוא יקום ו... משהו יהיה שונה. בין אם זה משהו "מציאותי" יותר, כמו אפוקליפסת זומבים או פלישת חייזרים, ועד לפנטזיות בלתי אפשריות כמו התעוררות של כוחות על טבעיים בחלק מהאוכלוסייה, מוטציות סטייל אקס מן, כל דבר שיוציא אותו מהמציאות הנוראית הזו.

ולכן, אולי, גורל המדמיינים גרוע בהרבה מהשאר - החלומות שלהם לעולם לא ייתגשמו. הם נועדו לנצח לחיות ביקום הזה, שהקסם היחיד שיש בו זה המדע. אגב, שמתי לב שהרבה מהמדמיינים, כלומר, מאלה שלא פשוט נכלאים בעקבות הייאוש בעולמות אחרים (כלומר, תקועים עם הראש בספר/במחשב, וזה בהחלט מפתה...) פונים למדע, לחקר הלא-נודע, כנראה מאותה שאיפה חסרת עתיד לעל-טבעי.

האם הפנטזיות הללו איי פעם יפסיקו? אני לא יודעת. אני צעירה מדי בכדי לדעת. המסקנה שהגעתי אליה היא שהפנטזיות עשויות אולי להשתנות עם השנים, אבל להישכח - רק בזיקנה. אחרי שחיית את כל חייך, וסוף סוף אתה יכול להפנים - שום דבר מיוחד לא קרה. אולי היו לך חיים טובים, או רעים, או מוצלחים במיוחד - זה לא משנה. אתה הולך למות, אתה כבר בקושי יכול לזוז, זה הסוף. רק אז אתה יכול להפנים ששום דבר מיוחד לא קרה, ולא יקרה. שהעולם משעמם כמו שהוא נראה. שחיית אותם החיים כמו כולם.

אבל אני עדיין רוצה להאמין. לא, לא רוצה, אלא לא יכולה שלא. הלב שלי, כמו של כל אדם אחר, מסרב להאמין שזה הכל. שזה מה שאני מקבלת ולא יותר. אני רוצה להאמין שההיגיון הקר הזה הוא לא נכון, ושאנחנו לא יודעי-כל. שעדיין יש דברים לגלותם.

מי יודע? אולי יום אחד אני אגלה שטעיתי. אולי יום אחד אני סוף סוף אצא להרפתקה.

כנגד כל הסיכויים, אני רוצה להאמין שזה יקרה.

אני שונאת לכתוב על פוליטיקה, במיוחד כי לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת מספיק, ומי אני בכלל? ובכל זאת, הנה משהו שדיי מדאיג אותי.

נתקלתי בכתבה הזו בוואלה היום.

למרות שהכותרת הראשית וכותרות המשנה הרתיחו את דמי וביישו אותי באותו הזמן, החלטתי לקרוא את הכתבה מהתחלה עד הסוף. אמנם היה לי קשה לראות מבעד לאנטי שהכותרת יצרה בי, אך בכל זאת - הצלחתי לקרוא, וגם להבין שהכותב מעלה נקודות חשובות מאד לשני "הצדדים" הפוליטים. חבל שהוא לא עושה את זה בצורה... עדינה יותר, נאמר כך. למה חבל? בגלל התגובות.

כמו שהכותרת עוררה בי משהו, היא עוררה גם באנשים אחרים, משהו אחר. תסתכלו לרגע בתגובות של הכתבה - כולן עוסקות בכך שכל השמאלנים מטומטמים, שמגיע להם מוות וקללות, יחד עם הערבים כמובן, כינויי גנאי נוראים יותר ופחות ושלל דברים נפלאים שכאלו. בעוד תגובות נגד השמאל זוכות לאהדה, כל תגובה שניסתה להציג צד אחר - זכתה לגנאי ולעוד קללות.

האם אני לא חושבת שהשמאל הקיצוני הוא, טוב, קיצוני? ברור שאני חושבת, אך כך גם הימין. קיצון הוא לעולם לא דבר טוב, חוץ מאולי במתמטיקה ופיזיקה וגם זה נדיר. קיצון ימיני/שמאלי, קיצון פמיניסטי/שוביניסטי, קיצון הצרכנים/הטבעונים ועוד. הבעיה היא, כשקיצון אחד הוא הרוב על השני.

כבר הרבה זמן שהימין משתלט על המדינה. מילא הימין, אבל זה הקיצון הימני שמשתלט. ככל שאני רואה יותר מדעת הקהל מחוץ לבועה החמימה שלי, ככל שאני שומעת יותר על ה"מנהיגים" שלנו, אני מבינה שאני במיעוט, שעשוי להיות גם בסיכון. כמה בוז קיבלתי כשניסיתי להביע דעות סובלניות יותר, בלי להזכיר שמאל במילה ובלי להיות קיצונית או משהו, מחוץ לבועה שלי, ובימי ביה"ס גם בתוכה. הרשת, החדשות, השיחות בין אנשים - כולן מגנות את השמאל באשר הוא, בלי אבחנה ובלי יותר מדי בדיקה. אמנם האלימות היא מילולית - אבל במילים יש הרבה כוח, וכבר היו מקרים ספורים שקראתי גם על אלימות פיזית.

עוד נקודה: אם תשימו לב - הכתבה פוגעת גם בימין, אז למה אין תגובות פוגעניות כלפי הימנים? למה אין שום הכרזות על "כמה שהימנים טיפשיים"? (לא שאני מאמינה בזה חלילה, אך זה מה שהכותב רומז, ואף אומר). זה קורה גם כי מעטות התגובות האלה, והן נבלעות בבליל הקללות, ולכן קשה לאתרן, וגם כי כשיש תגובה כזו - היא כתובה אחרת. כי מותר, ואף רצוי, לבקר את האחר - כל עוד עושים זאת בחוכמה, במטרה לנהל דיון, ולא במטרה לפגוע.

בתור בני אדם אנו צריכים לנהוג בסובלנות וסבלנות. זו הבעיה העיקרית כאן בעצם - השנאה הנוראית הזו, שמעוורת את אותם אנשים להקשיב, ודרך כך ללמוד ולהתפתח. גם אם אתה לא מסכים - תקשיב, תעודד דיון, תביע דעה מתוך כבוד לאדם שמולך. לעולם אל תינעל בתוך הגדרה, בתוך סטיגמה, כי האדם מורכב, והוא הרבה יותר מזה. ולעולם אל תינעל בשנאה - אני בטוחה שלא לכל הערבים מגיע מוות, נכון? אולי אפילו לרובם לא מגיע

כי בסופו של דבר, ימין או שמאל, זכר או נקבה - אנחנו בני אדם, שרוצים לדבר ולהישמע, אך יותר חשוב - רוצים הבנה. אדם שמעודד אפליה כנגד קבוצה אחרת, לא משנה מי ולמה - לא זכאי שיקשיבו לו. לאומת זאת, אדם שמעודד ביקורת כלפי דפוס התנהגות מסוים - זה סיפור אחר לגמרי. שימו לב שאמרתי דיי אותו דבר בשני המשפטים נכון? זה הכל עניין של מילים, ושל הכוונה שמסתתרת מאחוריהם. יש הבדל בין משפט מלא זעם, למשפט מבקר שעומדת מאחוריו מחשבה.