העמק הגדול

היי, למי שנשאר בסביבה וטורח לקרוא את זה.

גיליתי שיש נושא חם שסוף סוף לא קשור למלחמה, והחלטתי לחגוג את זה בלהשתתף! איזה יופי.

אהבה... תמיד הייתה לי עניין מורכב. מצד שני, למי לא?

היו את החבר הכי טוב ביסודי והחבר השלישי הכי טוב ביסודי. את שניהם חשבתי שאהבתי, אבל קשה להבין מה זה אהבה בגילאים האלה, או שרק לי היה קשה. הייתה לי התפתחות מאוחרת קצת בנושא הזה. את החבר הכי טוב הכרתי מגיל 2 וחצי עד, טוב, עכשיו. אנחנו עדיין חברים והוא נושא לצרפת לשנתיים עוד מעט, הזבל.

אחרי זה בחטיבה היה את אקירה, יציר דמיוני בעל השיער הלא-הגיוני שחשבתי שהתאהבתי בו. סיפור מוזר נכון? אני מכחישה אותו בתוקף, ולכן לא אהבתי אותו במשך שנה.

אחרי זה הייתה טסורו. היא נמשכה שש שנים.

אחרי אקירה היה את הפעם הראשונה שאהבתי בחור ותהיתי "למה?? הוא מכוער וממש לא שווה את זה!". זה היה כיף גדול. אני חושבת שהוא היה היחיד שיזמתי בשבילו התוודאות על ריגשותיי. חוץ מטסורו, אבל זה סיפור אחר. כמובן שהוא סירב לי, ובדיעבד טוב שכך, אבל הוא היה מאד חמוד עם כל העסק. בסך הכל בחור טוב. אותו אהבתי כחצי שנה. אחרי זה היה את האוסטלי שמעולם לא הכרתי לכמה חודשים. הוא גם היה מכוער, אבל לא הייתי צריכה לפגוש אותו, והסקסטינג (Sexting) היה נחמד מאד. אני חושבת שבעיקר נהנתי כי הייתי מה שרציתי. היינו ביחד סטרייטים והומואים ולסביות וסטרייטים בהיפוך מינים, באופן דיי משעשע דווקא לסביות היינו הכי מעט. זה הרתיח את טסורו, אבל לשם שינוי לא היה לי אכפת. זה נגמר כזה נגמר. חשבתי שאהבתי אותו, אבל ידעתי שזה לא אמיתי. אחרי זה הייתה את אמריטה, שעליה אני לא רוצה לדבר. זה עדיין כואב מדי. אני חושבת שגם זה נמשך כשנה, והפסיק בעל כורחי. אז הייתה את הזמרת, שהייתה חמודה ומעצבנת וחכמה ומטופשת באותו הזמן. לעיתים אני חושבת עליה כפרולוג לקיסקי. היא נמשכה גם בערך כשנה, ואולי גם קצת אחרי. לפעמים עדיין נמשכת, הזמרת, כאילו לא לא דיברנו ברצינות כבר כ-5 שנים. כאילו לא לא ראיתי אותה כבר כשנתיים, וגם אז זה היה ממש לרגע ולא רציתי לדבר איתה אז ברחתי. אז היה את קקידיוט, שהיה הבחור השני שהיה מכוער ולא שווה את זה, וגרם לי לבכות הרבה לאו דווקא בגלל עניינים רומנטים, אבל גם בגלל זה, וגרם לי להתנהג כל כך מטופש שאני מעדיפה לא לחשוב על זה. שונאת את קקידיוט. גם הוא היה בערך שנה. הזמרת הייתה שם ברקע, כמובן.

ואז הייתה בערך שנה שהייתה רק טסורו, בלי אף אחד אחר שיפריע לה.

ואז הייתה קיסקי. אני צריכה להסביר על קיסקי? אני חושבת שאתם מכירים אותה מספיק טוב, לא? כך או כך, החודש יש לנו שנתיים ביחד, ואני אוהבת אותה המוני המונים של המון, ואולי יותר. למרות שהזמרת עדיין, מדי פעם, באה לבקר.

טסורו.

היא עדיין בחיי. אין לי ברירה, כי היא בקבוצת החברים שלי כבר הרבה זמן, כי הרי אני הכנסתי אותה כשהכרתי אותם, ועכשיו היא כבר עומדת לבד. כל הכבוד לה. אם הייתי יכולה לא הייתי רואה אותה יותר לעולם, פשוט כי זה היה קל יותר ככה. לרוב אני פשוט מתעלמת ממנה והכל בסדר.

סיפרתי עליה כאן מדי פעם, זו הפעם האחרונה שהזכרתי אותה, ואני חושבת שהיא הייתה הקשר הכי משמעותי שהיה לי. אני לא מצליחה להחליט אם היא שווה לקיסקי, או יותר ממנה. אני חושבת ששווה.

כפי שהזכרתי במשפט בפוסט ההוא, הכרתי אותה בכיתה ט', כשהיא בכיתה ז', בתחילת שנת הלימודים. הקליק היה מיידי. באותה תקופה, בעזרת חברה אחרת, הבנתי שהחברה הכי טובה שלי הייתה דיי מתעללת ושהגיע לי יותר מזה, וטסורו היה הסיומת שהייתי זקוקה לה. המחליפה.

תוך כמה ימים הבנתי שמשהו מוזר כאן. שהיא לא סתם חברה. הלכתי להתייעץ עם החברה האחרת הנ"ל, שהייתה מנוסה יותר ממנה בהרבה דברים, והיא הסבירה לי שאני ככל הנראה ביסקסואלית, והסבירה לי במה דברים אמורים. אני פשוט הנהנתי ובשמחה, מאושרת לדעת שיש למה שאני שם. ההתמודדות עם העניין התחילה הרבה יותר מאוחר, אבל זה כבר סיפור אחר.

אז אני, בחורה מהוגנת שכמותי, הלכתי אליה, בפרצוף סמוק ונרגש ומאד מבולבל, ואמרתי שאני חושבת שאני אוהבת אותה, אבל לא בטוח. היא, לאומת זאת, ידעה בדיוק מה מצבנו - אנחנו רק חברות ממש ממש טובות, ובזה זה מסתכם.

אני לא יודעת אם זו פשוט הדרך היחידה שמוחה בן ה-12 ידע להתמודד עם הדברים שגרמתי לו להרגיש, אבל זה אכן היה המצב, כל השנים הללו. רק חברות. היינו רק חברות בהתחלה, כשנהגנו לעיתים לשכב במיטה ביחד וללטף אחת את השנייה ליטופים תמימים במקומות תמימים בעלי כוונות זדון (אני עדיין מתביישת בכך, מרגישה כאילו ניצלתי ילדה בת 12...), זה עדיין היה המצב, כשהיא עודדה על הבחור המכוער הראשון, זעמה בגלל האוסטרלי, נעלמה ואז חזרה להציל אותי מהאופל אליו שקעתי בגלל העזיבה של אמריטה, קינאה קשות בזמרת, ואז חזרה לעודד או לתמוך בקקידיוט, תלוי במה שרציתי. אז השיגה לעצמה חבר וגרמה לי לבכות כל כך הרבה במשך חודשיים, שלמרות שהייתה מחוייבת בהם לו עדיין ראתה אותי לא מעט, עדיין הביאה כלפיי תשוקה למרות שהיה לה אותו. ואז הוא הלך, ואני נשארתי. רק חברה.

היינו רק חברות כשהתנשקנו פעם ראשונה (שלי, שלה, שלנו יחד) כשהייתי בת 16, וכששכבנו פעם ראשונה, כשהייתי בת 18, שבוע אחרי שהיא נפרדה מהחבר. היא רצתה שנשכב עוד בסופ"ש של הפרידה, כשחזרתי המצבא בפעם הראשונה, מוכנה נפשית לנחם את החברה האבלה על מערכת היחסים שאבדה, רק בשביל לגלות שכנראה האבידה לא קשה כל כך. הייתי כל כך מבולבלת שהכרחתי אותה לחכות עם כל העסק שבוע. רק חברה.

רק חברה. ורק חברה עד שיום אחד היא גילתה על האהבה לקיסקי, ואז 14 ימים אחרי זה - התחלנו לצאת. הלב שלה נשבר כשהיא גילתה שמנעתי ממנה משהו כל כך גדול שעובר עליי במשך חודשים, אבל רק כשהתחלתי לצאת עם קיסקי - פתאום לא הייתי רק חברה. הייתי האהובה שהיא לא ידעה שאהבה, האדם שבגד באמונה ברמה כל כך עמוקה, שלא הגיעה לו סליחה, לא משנה כמה השתדלתי, והתנצלתי, והושטתי ידיים בשביל לכפר על הטעויות שעשיתי. אחר כך הייתי אדם של העבר, אדם שלא רלוונטי יותר לחייה. טוב שכך.

היא הייתה מערכת היחסים הארוכה ביותר שלי, גם אם לא רשמית. זה היה מלהיב והרסני, סקסי ומסרס, נוח ומבלבל, מעורפל ומחייב, יפה ומכוער, צדדי ושתלטני, אהבה וחברות. היא בנתה והרסה אותי, חיזקה ושברה אותי, משכה ודחתה אותי, עוררה וסירסה אותי, אהבה ושלטה בי. היו כל כך הרבה אחרים, זה נכון, אבל תמיד הייתי איתה. תמיד חזרתי אליה. עד שלא חזרתי יותר.

היא הייתה כל עולמי, והטעות הכי גדולה שעשיתי.

האם הייתי עושה את כל זה עוד פעם?

אני לא יודעת. לפעמים פשוט הייתי רוצה לשכוח.

ובכל זאת, זה קרה.

ואת הנעשה אין להשיב.

אני היחידה שמרגישה שיראבלוג דועך קצת לאחרונה? באמת שיש לי המון לכתוב עליו, אבל אני מרגישה שאין פה אף אחד, ואם אני רוצה לכתוב לעצמי, עדיף לי לעשות את זה במקום בלי גישה אינטרנטית.

ובנוסף - נמאס לי מפוליטיקה. ברור שאנחנו בזמן מלחמה ושאי אפשר להתעלם מזה ואני גם לא רוצה, אבל כל מה שיש בטלוויזיה זה שידורים חוזרים ונשנים של אותם הדברים, רק בשביל לשדר את המבצע. כל החדשות הן רק על זה, כאילו אין עוד דברים בעולם. כל הנושאי הכתיבה באתרים ישראליים, כגון, לא יודעת, ישראבלוג, זה רק על זה. כמה אפשר??? באמת שזה גורם לי להרגיש תקועה, אולי אפילו מוציא בי איזו קלסטרופוביה. בזמנים כאלה עדיף לפעמים, רק מדי פעם, להתעסק במשהו אחר, משהו שמשמח אותך ונותן לך תקווה, אתם יודעים, בשביל שלא נתאבד.