אני שונאת לכתוב על פוליטיקה, במיוחד כי לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת מספיק, ומי אני בכלל? ובכל זאת, הנה משהו שדיי מדאיג אותי.
נתקלתי בכתבה הזו בוואלה היום.
למרות שהכותרת הראשית וכותרות המשנה הרתיחו את דמי וביישו אותי באותו הזמן, החלטתי לקרוא את הכתבה מהתחלה עד הסוף. אמנם היה לי קשה לראות מבעד לאנטי שהכותרת יצרה בי, אך בכל זאת - הצלחתי לקרוא, וגם להבין שהכותב מעלה נקודות חשובות מאד לשני "הצדדים" הפוליטים. חבל שהוא לא עושה את זה בצורה... עדינה יותר, נאמר כך. למה חבל? בגלל התגובות.
כמו שהכותרת עוררה בי משהו, היא עוררה גם באנשים אחרים, משהו אחר. תסתכלו לרגע בתגובות של הכתבה - כולן עוסקות בכך שכל השמאלנים מטומטמים, שמגיע להם מוות וקללות, יחד עם הערבים כמובן, כינויי גנאי נוראים יותר ופחות ושלל דברים נפלאים שכאלו. בעוד תגובות נגד השמאל זוכות לאהדה, כל תגובה שניסתה להציג צד אחר - זכתה לגנאי ולעוד קללות.
האם אני לא חושבת שהשמאל הקיצוני הוא, טוב, קיצוני? ברור שאני חושבת, אך כך גם הימין. קיצון הוא לעולם לא דבר טוב, חוץ מאולי במתמטיקה ופיזיקה וגם זה נדיר. קיצון ימיני/שמאלי, קיצון פמיניסטי/שוביניסטי, קיצון הצרכנים/הטבעונים ועוד. הבעיה היא, כשקיצון אחד הוא הרוב על השני.
כבר הרבה זמן שהימין משתלט על המדינה. מילא הימין, אבל זה הקיצון הימני שמשתלט. ככל שאני רואה יותר מדעת הקהל מחוץ לבועה החמימה שלי, ככל שאני שומעת יותר על ה"מנהיגים" שלנו, אני מבינה שאני במיעוט, שעשוי להיות גם בסיכון. כמה בוז קיבלתי כשניסיתי להביע דעות סובלניות יותר, בלי להזכיר שמאל במילה ובלי להיות קיצונית או משהו, מחוץ לבועה שלי, ובימי ביה"ס גם בתוכה. הרשת, החדשות, השיחות בין אנשים - כולן מגנות את השמאל באשר הוא, בלי אבחנה ובלי יותר מדי בדיקה. אמנם האלימות היא מילולית - אבל במילים יש הרבה כוח, וכבר היו מקרים ספורים שקראתי גם על אלימות פיזית.
עוד נקודה: אם תשימו לב - הכתבה פוגעת גם בימין, אז למה אין תגובות פוגעניות כלפי הימנים? למה אין שום הכרזות על "כמה שהימנים טיפשיים"? (לא שאני מאמינה בזה חלילה, אך זה מה שהכותב רומז, ואף אומר). זה קורה גם כי מעטות התגובות האלה, והן נבלעות בבליל הקללות, ולכן קשה לאתרן, וגם כי כשיש תגובה כזו - היא כתובה אחרת. כי מותר, ואף רצוי, לבקר את האחר - כל עוד עושים זאת בחוכמה, במטרה לנהל דיון, ולא במטרה לפגוע.
בתור בני אדם אנו צריכים לנהוג בסובלנות וסבלנות. זו הבעיה העיקרית כאן בעצם - השנאה הנוראית הזו, שמעוורת את אותם אנשים להקשיב, ודרך כך ללמוד ולהתפתח. גם אם אתה לא מסכים - תקשיב, תעודד דיון, תביע דעה מתוך כבוד לאדם שמולך. לעולם אל תינעל בתוך הגדרה, בתוך סטיגמה, כי האדם מורכב, והוא הרבה יותר מזה. ולעולם אל תינעל בשנאה - אני בטוחה שלא לכל הערבים מגיע מוות, נכון? אולי אפילו לרובם לא מגיע
כי בסופו של דבר, ימין או שמאל, זכר או נקבה - אנחנו בני אדם, שרוצים לדבר ולהישמע, אך יותר חשוב - רוצים הבנה. אדם שמעודד אפליה כנגד קבוצה אחרת, לא משנה מי ולמה - לא זכאי שיקשיבו לו. לאומת זאת, אדם שמעודד ביקורת כלפי דפוס התנהגות מסוים - זה סיפור אחר לגמרי. שימו לב שאמרתי דיי אותו דבר בשני המשפטים נכון? זה הכל עניין של מילים, ושל הכוונה שמסתתרת מאחוריהם. יש הבדל בין משפט מלא זעם, למשפט מבקר שעומדת מאחוריו מחשבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: