העמק הגדול

מעניין איך שפרידה זה ממש כמו גמילה. המוח שלי, מומחה הדחקה שכמותו, לא נותן לי לחשוב עליה, אבל לגוף יש תסמיני גמילה - היד מושטת לטלפון כל הזמן, רצון לשתף כל חוויה, כל מראה או שנינות חולפת, כרגיל. אני עדיין לא מעכלת שהיא לא חלק מהחיים שלי, למרות שזו הייתה יוזמה שלי. עדיף לה בלעדיי, בזה אני בטוחה, ובכל זאת אני אוטומטית חושבת שזו רק הפסקה, ושאחרי זה אנחנו נחזור זו לזו, חזקות ואוהבות מתמיד. בכל זאת, עברו בקושי 24 שעות. לא מספיק זמן לקלוט.

אני לא יודעת אם אמצא עוד מישהי כמוה. אני יודעת שזה מה שחשבתי גם על הקודמת, אבל במקרה ההוא אני רציתי מישהי אחרת, ולא האמנתי שאני יכולה להשיג אותה. הפעם אני לא רוצה אף אחת אחרת. היא גרמה לי לחשוב על דברים שהפחידו אותי כל כך - משפחה, חיים בוגרים. עדיין לא קיבלתי את האפשרות שאלו דברים שיהיו בחיי, אבל איתה זה עוד איכשהו נראה אפשרי. ביחד.

ואני שומרת על עצמי עסוקה. גם בגללה, וגם בגלל מה שמסתתר מתחת. האפלה הזו שמאיימת למשוך אותי, פעם אחרי פעם. החברים אתמול תפסו אותי חזק-חזק כדי שלא אכנע, ושמרו אותי כל הערב קרוב, צוחקת ושמחה, ורק לרגעים החיוך דועך, ועולה מחנק בגרון. רק לרגע - ומהר להתאושש, כי אסור להיכנס לזה. אולי בגלל זה המוח נכנס להדחקה - כי לא נתתי לו ליפול כשהיה לו הכי קשה.

גם עכשיו אני עסוקה - בולדר, לימודים שקשים כרגיל - ואני לא מרגישה כלום. מוזר לי שאני אפילו "שמחה", "במצב רוח טוב". איך אני יכולה להיות ככה בידיעה שלא אראה אותה יותר?

ואולי בגלל זה אני כותבת - בניסיון להכניס את זה למוח שלי. נכון, אולי זו תהיה רק הפסקה, אבל את זו שהתעקשת שזו לא תהיה. או שנשארים ביחד ונלחמים או שנפרדים לנצח. את והאונכיות והעצב ההרסניים שלך. והקנאה. זה הכל בגללך. הכל את. טינופת. את הרסת אותה.

אסור לי לבכות כאן. אני מוקפת אנשים כי יצאתי מהבית ללמוד עם חברות כי ידעתי שלא אתרכז. לא שכאן אני מרוכזת, כפי שמשתמע מכתיבת פוסט זה, אבל זה קצת יותר טוב.

אני רוצה לשלוח לה את הסרטון המגניב 9גאג.

אני רוצה לספר לה כמה אמא שלי מרגיזה.

אני רוצה להתנצל. שוב. ושוב. ושוב.

אני רוצה לומר שאני יכולה להשתנות, אבל שתינו יודעות שאני לא יכולה להבטיח כלום.

ועדיין.

אז למי שעוקב, עבר קצת זמן מאז שחזרתי מחו"ל, כמעט חודש ככה, אז סליחה על הנטישה הקלה.

בכנות, בזמן האחרון אין בי את הדחף לכתוב. אני לא יודעת למה. אולי זה כבר לא מספיק לי יותר.

בכל אופן, אין לי כוח לכתוב המון, אז אכתוב בקצרה.

הנסיעה לא הלכה משהו בכלל. כנראה בגלל שבאיזשהו מקום סמכתי על הנסיעה הזו שתרגיעה אותי לקראת אירועים משמעותיים שהולכים לבוא וזה לא קרה, היה לי משהו שמזכיר התקף-פניקה ברכבת חזרה לשדה התעופה בצרפת (מזכיר, כי מעולם לא אובחנתי ואני קטונתי מלדעת) ומאז ועד היום אני פשוט... עצובה. מאד.

מה זה אומר בעצם? שכל עוד אין לי משהו שיעסיק אותי, אני פשוט אשקע למרה שחורה, לעיתים שחורה-משחור, שאז היא דביקה כמו זפת ומאד מאד קשה לי לצאת ממנה. כל דבר קטן יכול להוריד אותי למטה, ואז הראש שלי מעמיס עוד הרבה דברים שלילים אחרים, שרק מחכים לצאת החוצה, ואני שוקעת מתחתיהם. אני יודעת שהפתרון הוא להתמקד בקול הטוב, הקול שמזכיר לי שיש דברים טובים בחיים, אבל הבעיה שלי היא שבמצבים כאלה, הקול הזה נהייה חלש, עד בלתי קיים, ובלי עזרה חיצונית אני לא יכולה להתמקד בו. זה יוצר מצב שאני מאד תלויה באחרים, שזה דיי אומר קיסקי והפסיכולוגית, שזה מרגיז מאד, כי לא רק שאני חלשה ולא מסוגלת לעמוד בזה בעצמי כמו שאני אמורה, אני תוך כדי מטריחה ומעמיסה על אחרים. זה גורם לי לפעמים להרגיש עוד יותר רע עם עצמי לאחר מכן, אבל כרגע זה הפתרון הכי אפקטיבי, כי לבד אני פשוט שוקעת, וזה מאד לא טוב.

כמובן שלא קורים רק דברים קטנים, ואולי בגלל זה כל המצב הזה כאן מלכתחילה: ההכנות לתחילת הלימודים, כולל שבוע הכנה שנגמר אתמול, והעבודה החדשה שהתחלתי לעבוד בה מאז חזרתי מחו"ל, ולצערי כפי שהתגלה לי אאלץ לנטוש כשאתחיל ללמוד, מעמיסים עליי מאד, ונמצאים כמו ענן מעל ראשי באופן כמעט תמידי. אני גם לא יכולה לומר כלום להורים שלי, מהחשש ש... טוב, שהם ידעו כמה חלשה ורכרוכית הבת שלהם, או לפחות שזה יחזק את המחשבה הזו כי יש לי הרגשה שהם יודעים. הם כל כך חזקים, שניהם... ואני לא שווה להם. אפילו לא קרובה.

בכללי, ככל שעובר הזמן ואני חושבת על אוניברסיטה, עבודה נוכחית, עבודה עתידית, ומה מצופה ממני בעתיד ותהיה על מה אני רוצה... אני פשוט מגיעה למסקנה שאין לי עתיד. לא באמת. כנראה אמשיך לחיות כי אין לי משהו יותר טוב לעשות, אבל אלו לא חיים שאהנה מהם, כנראה. לא משנה באיזו דרך בחיי אבחר, אני יודעת שאתחרט, שהיא לא תספק אותי. העתיד לא מושך אותי כלל וכלל, אלא נראה יותר כמו דבר שאני חייבת להתקדם לתוכו, שוקעת בו לאט לאט ובלי שליטה, בעוד אנשים מסביבי שוקעים גם. חלק ישקעו לפניי, ואאלץ לחזות במותם לאט לאט עד שיגיע תורי, לטבוע בתוך הבוץ המזויין הזה.

ככה זה.

אני כן מרגישה שימחה, הודות לקיסקי ולחברים הנהדרים שלי, אבל המוח שלי שיכנע את עצמו שזוהי רק אשליה, משהו שאחנו חייבים להאמין בו כדי שלא נשים לב שאחנו שוקעים בתוך בוץ מסריח, אז לצערי זה לא עובד ליותר מדי זמן.

אז אני משתמשת באשלייה אחרת - תעסוקה. עבודה, אנימה, משחקים - רק לא לחשוב. רק לא לחשוב.

יצא קצת ארוך בכל זאת. נו מילא.