לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

העמק הגדול


הו יופי, עוד בלוג אנונימי אחד.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

היסטוריית ספרים


אז אמרתי לעצמי שלכבוד שבוע הספר אני אעשה מעיין פוסט על ההסטוריה שלי לספרים, כמו שפלינט החביב עשה, אבל זה יותר קשה ממה שחשבתי, כי ספרים ואני הולכים ביחד כבר המון זמן.

אחד הזכרונות היותר מוקדמים שלי היה כשאמא שלי הייתה יושבת בחדר שלי ושל אחותי (תאומות, אז אותו חדר) לפני השינה, ומקריאה לנו ספרים. מגוון הספרים נע מספרים כמו כספיון, לעוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, ועד למתולוגיה היוונית. כל כך נהניתי מהזמן הזה. הרגשתי שמכל ספר אני מגלה עולמות חדשים ונפלאים, שהיו גורמים לי לחייך. כל מה שאמא הקריאה לי - אהבתי, והיו גם ספרים שאהבתי לקרוא שוב ושוב, כי הרגשתי שכל פעם אני מבינה משהו חדש, או מפנימה את הספר יותר טוב. כמו כן, כבר בגיל הזה הייתה לי חיבה ליצירת עולמות - הייתי יוצרת סיפורים ומאיירת אותם (בדרכה העילגת של ילדה כל כך קטנה), ואמא הייתה רושמת את מה שהייתי מכתיבה לה בכל דף ודף.

מצחיק, אבל אני מרגישה כאילו מאז ומעולם ידעתי לקרוא. אמא שלי אוהבת לספר שכשהייתה באה לאסוף אותי מהגן, כשעוד הייתי פעוטה קטנה, אהבתי לשבת באיזור הספרים, לעיין בהם ולמלמל לעצמי, ממש כאילו אני קוראת אותם. אולי בגלל זה קריאה באה לי בכזו טבעיות - זה היה נראה לי כל כך... הכרחי (לפחות בכתב דפוס. בכתב... כתב זה כבר היה סיפור אחר. אין לזה עוד שם?...). כמובן, ברגע שידעתי לקרוא - לא היה גבול לצמאוני. זה לא אומר שרק הייתי קוראת - הייתי גם משחקת המון עם חברים, והייתי ילדה פעילה, אבל בהחלט הייתי מקדישה זמן רב לקריאה.

למרות שחיבתי תמיד שמורה למד"ב ופנטזיה, כבר בתור ילדה לא הייתי בררנית במיוחד. מצד אחד קראתי כמה פעמים את "הסיפור שאינו נגמר", אך גם אהבתי את הקומיקס "זבנג". טרפתי את שלושת הספרים הראשונים של ארטמיס פאול (וכן, גם הייתי מתרגמת את הקודים), אך גם הייתי מכורה לסדרת צמרמורת (כבר אז אהבתי לגרום לעצמי לפחד). קראתי את כל סדרת הארי פוטר, אך לחלוטין העדפתי את ספריה של דיאנה ווין ג'ונס ז"ל, ובמיוחד את חיי קסם, שיש שטוענים שרולינג העתיקה מהם. וכמובן - אהבתי מאד את ספריו של ז'ול וורן היקר. קראתי מדי פעם ספרים יותר "נשיים", כמו מטילדה המקסים, אך הרגשתי שמתוקף היותי בן בנפשי - עליי להישמר מספרים כאלה.

והיו עוד רבים אחרים - ספרים רציניים על השואה לילדים, וקומיקסים חמודים ותמימים. מד"ב ופנטזיה, הרפתקאות ואימה. למרות שלא הייתי מאד חנונית בתקופת היסודי (אולי קצת, אבל לא הרגשתי ככה), ספרים מילאו את עולמי, זוג הספרנים הזקנים של בית הספר (זוג נשוי מקסים) זכרו אותי היטב ונהגו לדון איתי בספרים שונים, והייתי זוכה כמעט כל שנה ב"מצטיינת סיפרייה", שזה פשוט אומר שהשאלתי מלא ספרים, לעיתים כמה במקביל.

לאט לאט, ככל שגדלתי, התחלתי גם לקרוא ספרים רציניים יותר. זה התחיל ממד"ב שהוא פחות לילדים, כמו למשל אני, רובוט, מדריך הטרמפיסט בגלגסיה והמשכיו, המשחק של אנדר (אני צריכה לקרוא את ההמשכים...) ועוד. זה התפתח לממלכה של קנסקי, שגרם לי להבין פעם ראשונה בחיים את גודלה והאסון המלא של מלחמה. את צמרמרות החליפו ספריו של סטיבן קינג. כמובן שהיו עוד הרבה - שלצערי כרגע לא עולים בראשי.

(ראוי לציין שבחט"ב, וגם בתיכון, ספריות בית הספר הדרדרו באיכותן משמעותית, והיו מוזנחות ועם ספרים ארכאיים, מה שאילץ אותי לרכוש יותר ספרים בעצמי, כלומר להכריח את ההורים לקנות לי [= הלקח החשוב הוא להשקיע בסיפריות בבית הספר! זה חשוב מאין כמותו)

משהו מעניין שקרה לי בחטיבת הביניים, היה שהפסקתי לכפות על עצמי להיות טומבוי באופן מוחלט. התחלתי ללמוד שיש תחומים אפורים רבים באישיותי - ושלא כל מה שוורוד ומנצנץ ורומנטי חייב להיות טאבו בעיניי, כמו שהוא לבנים אחרים. נכון, עד היום דברים כאלה פחות מושכים אותי, אבל הודות לאיזון שלאט לאט מצאתי בעצמי, קראתי את נשים קטנות ואת החיים הסודיים של הדבורים, ולמדתי שרומנטיקה לא חייב להיות משהו שנוא, למרות שהיה לי עוד הרבה לאן להתפתח בנושא בעצמי.

כבר לקראת סוף החטיבה התחלתי להתקרב לתחמושת הכבדה. קראתי אז את מאה שנים של בדידות, ועוד עשרות ספרים מעניינים להחריד שאני לא זוכרת. אני חושבת שמה שהכי סימן לי את המעבר זה כשאמא שלי הרשתה לי לקרוא את לוליטה, שהשפיע עליי עמוקות.

בתיכון קראתי מכל הבא ליד, כולל קלאסיקות כמו החטא ועונשו ומובי דיק, שהיו עינוי צרוף (החטא ועונשו מילא, אבל אל תקראו את הגרסה המלאה של מובי דיק אלא אם אתה אוהבים ספרי עיון!!!), על העיוורון המדהים, ועוד עשרות, אם לא מאות, ספרים אחרים, כל אחד מדהים ועשיר ונהדר. כמובן שהיה עדיין מקום של כבוד למד"ב ולפנטזיה, שנקראו גם הם בשקיקה שלא פחתה. גם הרחבתי ספרות בתיכון - והודות למורה המדהים שהיה לי, נהניתי מכל רגע, וקיבלתי/פיתחתי כלים יעילים ונוחים להבנה עמוקה ומלאה יותר של ספרים, ושל המסתורין שמסתתר מאחוריי כל בחירת מילה, כל דגש וכל סצינה.

הבעיה החלה כשהתגייסתי. גיליתי שיש לי פחות זמן לקרוא, אבל יותר גרוע מזה - אין לי את הכוח. הצבא, בגלל תפקידי הטובעני, הפסיק הרבה הרגלים חזקים שהיו לי עד לאותו הזמן - , הפסקתי כמעט לחלוטין לראות אנימה ולקרוא מאנגה, לנגן ולצייר, הפסקתי לכתוב - והפסקתי כמעט לגמרי לקרוא. היו לוקחים לי חודשים לגמור ספר פשוט, שפעם היו לוקחים לי ימים ספורים בלבד. גיליתי שאחרי שאני חוזרת מלשכת הגיוס, סחוטה מיום של עבודה, כל מה שבא לי לעשות זה לשבת מול המחשב, לשוטט ב9גאג ולא לעשות כלום. שום דבר. רק להעסיק את המוח שלי עד שמגיע הזמו לישון.

לצערי זה המשיך גם לאחר שיחרורי - יחד עם העייפות שהביאו לי החיים החדשים שלי כאדם בוגר בחברה, גם גיליתי שיותר קשה לי למצוא ספרים טובים - ההמלצות בסטימצקי התמלאו בספרים נורמלים להחריד, שבניגוד לפעם כבר לא ריגשו אותי (מלבד כמה אחדים נהדרים), ולאנשים שמסביבי גם הם החלו לקרוא פחות, אם הם בכלל נהגו לקרוא איי פעם, או שהם פשוט קראו ספרים שלא לטעמי. הרגשתי שחיי חסרי תוכן, שכן הדברים שאהבתי בעבר - לא הצליחו לחזור אליי. הרגשתי שאיבדתי את מי שאני, את האדם המעניין ויוצא הדופן שהייתי.

אבל הסיפור לא נגמר - לאט לאט חזרתי לספרים, הרבה בעזרת קיסקי. היא הביאה לי פתאום ספרים ששווים קריאה, כמו שם הרוח והמשכו (בקרוב יצאו ספרים חדשים~~~), ספריו המקסימים של יואב בלום, וכמובן היו לא מעט ספרים שהפתיעו אותי למרות פופולריותם, כמו משחקי הרעב.

אמנם תחביביי האחרים לא הצליחו להשתקם כל כך אחרי מה שקרה - אבל הקריאה כן. לאט לאט ובזהירות, אני קוראת שוב, ולפעמים עדיין יש ספרים שעושים לי את זה, שגורמים לי להבין שיש לי עוד למה לחכות ולשאוף ולרצות, שהסיפור עוד לא נגמר. (חה חה, קלישאה צפויה. ובכל זאת.)

 

(ראוי לציון שיש עוד המוני ספרים שלא הזכרתי כאן במילה, וחרותים בליבי לנצח, או שפשוט מאד נהניתי מהם, או שפשוט היו זבל ולא שווים איזכור. בפוסט ניסיתי ליצור תמונה מסויימת, אך כל מי שרוצה המלצות - יש לי בשפע, ואני אישית תמיד שמחה להמלצות בחזרה [=)

נכתב על ידי , 11/6/2014 17:10   בקטגוריות שטויות ישארבלוג, אקטואליה, סיפרותי, צבא, עבודה, אופטימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Yuutani Chishikawa ב-13/6/2014 01:35
 




אני לא רוצה לחזור לצבא.


היה לי חופש מיום רביעי. בגלל שהתפקיד שלי זה תפקיד קשה ומאד.. מעייף, קיוויתי שהחופש יעזור לי לאוורר את הראש והלגיע לצבא בכוחות מחודשים, אבל כל מה שהוא עשה היה לגרום לי לסלידה עזה מיום ראשון.


עכשיו, אני לא מדברת על שביזות, או שום דבר באותה רמת חומרה. למשל, כשעוד הייתי בבית ספר (כאילו שזה היה לפני הרבה זמן) אחרי חגים תמיד הייתי שפופה קצת, אבל זה תמיד הגיע לרמת ה"נו מילא, זה לא כזה נורא. יהיה בסדר." לרוב. במקרה הכי גרוע לא היה מתחשק לי לחזור, אבל זה אף פעם לא באמת הגיע לרמה קיצונית.


אבל עכשיו... עכשיו זה הגיע לרמת המועקה החמורה ביותר שאני יכולה להגיע אליה- רמת ה"לא-יכולה-פשוט-אין-מצב-שאני-עושה-את-זה-!"


מה זה אומר בעצם? זה אומר שמשהו כל כך מעיק עליי, כל כך מפריע לי, שלא משנה כמה אני אנסה לשכנע את עצמי לעשות אותו, או כמה אחרים ינסו לשכנע אותי, זה פשוט לא יצליח. אני אנסה להתחמק מלעשות את אותו הדבר כמה שאני יכולה, ובמידה ולא אוכל להתחמק אני פשוט ארגיש נורא לאורך כל זמן העשייה.


אני יודעת שזה נשמע מאד, מאד עצלן מצידי, אבל לזכותי יאמר שזה לא קורה הרבה.


בעצם, כמעט בכלל לא.


בעצם, אני יכולה לזכור רק פעמיים נוספות מלבד זו שזה קרה לי בכזו רמה.


לרוב אני אדם ש,בעקבות המודעות המלאה לכך שהוא עצלן, אם מטילים עליו משהו הוא ישתדל לעשות אותו ולא לוותר לעצמו. (ראוי לציין שהרבה פעמים זה לא עבד, אבל בסופו של דבר לרוב אני עושה מה שנדרש ממני, ובמידה ואני נמרחת עם זה אני אנזוף בעצמי קשות על כך ^^'').


אבל כשזה מגיע לרמה הזו.. זה הופך למועקה. מועקה פיזית ונפשית. מועקה שתגרום לי להרגיש הכי חרא בעולם אם אני אעשה מה שאני אמורה ותעלה בי את הרצון העז להתכרבל במיטה הרכה שלי ולבכות לעצמי.


עכשיו, כפי שכבר בוודאי הבנתם, זה לא יקרה עם כל דבר שהוא. והאמת היא, שצפיתי שזה יקרה עם הצבא מתישהו.


התפקיד שלי, למרות שזה בטח לא נראה לכם ככה, הוא מאד תובעני. אני צריכה להיות בלשכה כל בוקר בשבע ורבע, ולרוב אני אצא מהלשכה קצת אחרי שש אחה"צ. ביום טוב- בחמש וחצי. ביום ממש ממש ממש טוב- ברבע לחמש, כמו ששאר הלשכה שהן לא מאבחנות (או בכינויינו בלשכה- חולייתיות) יוצאים ביום רגיל,  מה שאומר אגב שביום הספציפי הזה שאר אנשי הלשכה יצאו עוד יותר מוקדם מהשעה הרגילה שלהם.


עכשיו, מילא אם הייתי באה ללשכה ועושה רוב מה שג'ובניק יומיות טוב עושה- כלום. אבל אני קורעת את התחת כל יום בעבודה, ויש לי רק חצי שעה הפסקה ביום. בשאר הזמן- את חייבת לעבוד. חייבת. אפילו אם היום לא עמוס- אם לא תהיי עסוקה במשהו, יסתכלו עלייך לא טוב, כי תמיד, אבל תמיד, יש מה לעשות בחולייה. את את רוצה להתחפשן- חשוב מאד לעשות את זה במקום שלא רואים אותך, ושייווצר הרושם שאת עובדת, רצוי קשה.


ולכן, אני עובדת קשה יום ביומו, ועד שאני חוזרת הבייתה-לרוב בסביבות שש וחצי-שבע -אין לי כוח לעשות כלום. נאדה. שום דבר. ועל כן אני מרגישה מנוונת, לא מסופקת מבחינה צבאית, ולא יעילה מבחינה אישית.


בעתיד, אני מתכננת לפרסם פוסט שייקרא "המאבחנת הפסיכוטכנית- כל מה שרצית לדעת ופחדת לשאול (ייכתב בגבולות הסיווג הבטחוני והסודיות החולייתית), ובו אני אסביר לכם כמה העבודה שלי קשה, ובין היתר כמה אתם, ציבור העומדים לפני הגיוס, יכולים להיות נוראיים, ולכן כרגע אסתפק בהסבר הכללי הנ"ל, רק בשביל שתבינו באיזה מקום אני נמצאת, ולמה כל כך, אבל כל כך, קשה לי לחזור אליו.


וזהו, כרגע... אני במועקה נוראית לקראת מחר. נקווה שמחר בבוקר אקום, והרגשתי תהיה טובה יותר.


כי אם לא... זה הולך להיות יום זוועה, וזה אפילו לא יהיה בשליטתי, לא באמת..


לילה טוב לכולם. ואל תשכחו להחליף את השעון שלכם! חיוביקריצה

נכתב על ידי , 1/10/2011 21:57   בקטגוריות צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי: 

בת: 32




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
6,469
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משוגעים , המשועממים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYuutani Chishikawa אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Yuutani Chishikawa ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)