אז אמרתי לעצמי שלכבוד שבוע הספר אני אעשה מעיין פוסט על ההסטוריה שלי לספרים, כמו שפלינט החביב עשה, אבל זה יותר קשה ממה שחשבתי, כי ספרים ואני הולכים ביחד כבר המון זמן.
אחד הזכרונות היותר מוקדמים שלי היה כשאמא שלי הייתה יושבת בחדר שלי ושל אחותי (תאומות, אז אותו חדר) לפני השינה, ומקריאה לנו ספרים. מגוון הספרים נע מספרים כמו כספיון, לעוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, ועד למתולוגיה היוונית. כל כך נהניתי מהזמן הזה. הרגשתי שמכל ספר אני מגלה עולמות חדשים ונפלאים, שהיו גורמים לי לחייך. כל מה שאמא הקריאה לי - אהבתי, והיו גם ספרים שאהבתי לקרוא שוב ושוב, כי הרגשתי שכל פעם אני מבינה משהו חדש, או מפנימה את הספר יותר טוב. כמו כן, כבר בגיל הזה הייתה לי חיבה ליצירת עולמות - הייתי יוצרת סיפורים ומאיירת אותם (בדרכה העילגת של ילדה כל כך קטנה), ואמא הייתה רושמת את מה שהייתי מכתיבה לה בכל דף ודף.
מצחיק, אבל אני מרגישה כאילו מאז ומעולם ידעתי לקרוא. אמא שלי אוהבת לספר שכשהייתה באה לאסוף אותי מהגן, כשעוד הייתי פעוטה קטנה, אהבתי לשבת באיזור הספרים, לעיין בהם ולמלמל לעצמי, ממש כאילו אני קוראת אותם. אולי בגלל זה קריאה באה לי בכזו טבעיות - זה היה נראה לי כל כך... הכרחי (לפחות בכתב דפוס. בכתב... כתב זה כבר היה סיפור אחר. אין לזה עוד שם?...). כמובן, ברגע שידעתי לקרוא - לא היה גבול לצמאוני. זה לא אומר שרק הייתי קוראת - הייתי גם משחקת המון עם חברים, והייתי ילדה פעילה, אבל בהחלט הייתי מקדישה זמן רב לקריאה.
למרות שחיבתי תמיד שמורה למד"ב ופנטזיה, כבר בתור ילדה לא הייתי בררנית במיוחד. מצד אחד קראתי כמה פעמים את "הסיפור שאינו נגמר", אך גם אהבתי את הקומיקס "זבנג". טרפתי את שלושת הספרים הראשונים של ארטמיס פאול (וכן, גם הייתי מתרגמת את הקודים), אך גם הייתי מכורה לסדרת צמרמורת (כבר אז אהבתי לגרום לעצמי לפחד). קראתי את כל סדרת הארי פוטר, אך לחלוטין העדפתי את ספריה של דיאנה ווין ג'ונס ז"ל, ובמיוחד את חיי קסם, שיש שטוענים שרולינג העתיקה מהם. וכמובן - אהבתי מאד את ספריו של ז'ול וורן היקר. קראתי מדי פעם ספרים יותר "נשיים", כמו מטילדה המקסים, אך הרגשתי שמתוקף היותי בן בנפשי - עליי להישמר מספרים כאלה.
והיו עוד רבים אחרים - ספרים רציניים על השואה לילדים, וקומיקסים חמודים ותמימים. מד"ב ופנטזיה, הרפתקאות ואימה. למרות שלא הייתי מאד חנונית בתקופת היסודי (אולי קצת, אבל לא הרגשתי ככה), ספרים מילאו את עולמי, זוג הספרנים הזקנים של בית הספר (זוג נשוי מקסים) זכרו אותי היטב ונהגו לדון איתי בספרים שונים, והייתי זוכה כמעט כל שנה ב"מצטיינת סיפרייה", שזה פשוט אומר שהשאלתי מלא ספרים, לעיתים כמה במקביל.
לאט לאט, ככל שגדלתי, התחלתי גם לקרוא ספרים רציניים יותר. זה התחיל ממד"ב שהוא פחות לילדים, כמו למשל אני, רובוט, מדריך הטרמפיסט בגלגסיה והמשכיו, המשחק של אנדר (אני צריכה לקרוא את ההמשכים...) ועוד. זה התפתח לממלכה של קנסקי, שגרם לי להבין פעם ראשונה בחיים את גודלה והאסון המלא של מלחמה. את צמרמרות החליפו ספריו של סטיבן קינג. כמובן שהיו עוד הרבה - שלצערי כרגע לא עולים בראשי.
(ראוי לציין שבחט"ב, וגם בתיכון, ספריות בית הספר הדרדרו באיכותן משמעותית, והיו מוזנחות ועם ספרים ארכאיים, מה שאילץ אותי לרכוש יותר ספרים בעצמי, כלומר להכריח את ההורים לקנות לי [= הלקח החשוב הוא להשקיע בסיפריות בבית הספר! זה חשוב מאין כמותו)
משהו מעניין שקרה לי בחטיבת הביניים, היה שהפסקתי לכפות על עצמי להיות טומבוי באופן מוחלט. התחלתי ללמוד שיש תחומים אפורים רבים באישיותי - ושלא כל מה שוורוד ומנצנץ ורומנטי חייב להיות טאבו בעיניי, כמו שהוא לבנים אחרים. נכון, עד היום דברים כאלה פחות מושכים אותי, אבל הודות לאיזון שלאט לאט מצאתי בעצמי, קראתי את נשים קטנות ואת החיים הסודיים של הדבורים, ולמדתי שרומנטיקה לא חייב להיות משהו שנוא, למרות שהיה לי עוד הרבה לאן להתפתח בנושא בעצמי.
כבר לקראת סוף החטיבה התחלתי להתקרב לתחמושת הכבדה. קראתי אז את מאה שנים של בדידות, ועוד עשרות ספרים מעניינים להחריד שאני לא זוכרת. אני חושבת שמה שהכי סימן לי את המעבר זה כשאמא שלי הרשתה לי לקרוא את לוליטה, שהשפיע עליי עמוקות.
בתיכון קראתי מכל הבא ליד, כולל קלאסיקות כמו החטא ועונשו ומובי דיק, שהיו עינוי צרוף (החטא ועונשו מילא, אבל אל תקראו את הגרסה המלאה של מובי דיק אלא אם אתה אוהבים ספרי עיון!!!), על העיוורון המדהים, ועוד עשרות, אם לא מאות, ספרים אחרים, כל אחד מדהים ועשיר ונהדר. כמובן שהיה עדיין מקום של כבוד למד"ב ולפנטזיה, שנקראו גם הם בשקיקה שלא פחתה. גם הרחבתי ספרות בתיכון - והודות למורה המדהים שהיה לי, נהניתי מכל רגע, וקיבלתי/פיתחתי כלים יעילים ונוחים להבנה עמוקה ומלאה יותר של ספרים, ושל המסתורין שמסתתר מאחוריי כל בחירת מילה, כל דגש וכל סצינה.
הבעיה החלה כשהתגייסתי. גיליתי שיש לי פחות זמן לקרוא, אבל יותר גרוע מזה - אין לי את הכוח. הצבא, בגלל תפקידי הטובעני, הפסיק הרבה הרגלים חזקים שהיו לי עד לאותו הזמן - , הפסקתי כמעט לחלוטין לראות אנימה ולקרוא מאנגה, לנגן ולצייר, הפסקתי לכתוב - והפסקתי כמעט לגמרי לקרוא. היו לוקחים לי חודשים לגמור ספר פשוט, שפעם היו לוקחים לי ימים ספורים בלבד. גיליתי שאחרי שאני חוזרת מלשכת הגיוס, סחוטה מיום של עבודה, כל מה שבא לי לעשות זה לשבת מול המחשב, לשוטט ב9גאג ולא לעשות כלום. שום דבר. רק להעסיק את המוח שלי עד שמגיע הזמו לישון.
לצערי זה המשיך גם לאחר שיחרורי - יחד עם העייפות שהביאו לי החיים החדשים שלי כאדם בוגר בחברה, גם גיליתי שיותר קשה לי למצוא ספרים טובים - ההמלצות בסטימצקי התמלאו בספרים נורמלים להחריד, שבניגוד לפעם כבר לא ריגשו אותי (מלבד כמה אחדים נהדרים), ולאנשים שמסביבי גם הם החלו לקרוא פחות, אם הם בכלל נהגו לקרוא איי פעם, או שהם פשוט קראו ספרים שלא לטעמי. הרגשתי שחיי חסרי תוכן, שכן הדברים שאהבתי בעבר - לא הצליחו לחזור אליי. הרגשתי שאיבדתי את מי שאני, את האדם המעניין ויוצא הדופן שהייתי.
אבל הסיפור לא נגמר - לאט לאט חזרתי לספרים, הרבה בעזרת קיסקי. היא הביאה לי פתאום ספרים ששווים קריאה, כמו שם הרוח והמשכו (בקרוב יצאו ספרים חדשים~~~), ספריו המקסימים של יואב בלום, וכמובן היו לא מעט ספרים שהפתיעו אותי למרות פופולריותם, כמו משחקי הרעב.
אמנם תחביביי האחרים לא הצליחו להשתקם כל כך אחרי מה שקרה - אבל הקריאה כן. לאט לאט ובזהירות, אני קוראת שוב, ולפעמים עדיין יש ספרים שעושים לי את זה, שגורמים לי להבין שיש לי עוד למה לחכות ולשאוף ולרצות, שהסיפור עוד לא נגמר. (חה חה, קלישאה צפויה. ובכל זאת.)
(ראוי לציון שיש עוד המוני ספרים שלא הזכרתי כאן במילה, וחרותים בליבי לנצח, או שפשוט מאד נהניתי מהם, או שפשוט היו זבל ולא שווים איזכור. בפוסט ניסיתי ליצור תמונה מסויימת, אך כל מי שרוצה המלצות - יש לי בשפע, ואני אישית תמיד שמחה להמלצות בחזרה [=)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: