העמק הגדול

מצטערת שאני לא כותבת. אני לא רגילה לשפוך את הלב שלי בבלוג. זה זר לי. משהו שצריך להתרגל אליו.

אז הגיע הזמן לנסות... אני באמת אתשדל...

אני אוהבת אותה. אני באמת באמת אוהבת אותה. אין אדם בעולם שאני יותר אוהבת ממנה.

קוראים לה טסורו (Tsuru). הכרתי אותה כשהייתי בכיתה ט'. היא הייתה בכיתה ז'.

מהרגע הראשון היא מצאה חן בעיני. היא היתה, ועודנה, אדם חברותי, אנרגטי, אבל בו בזמן גם אדם עמוק, עצוב.

היא הגיע בשנה מאד קשה בחיי. שנה שבה הייתי בדכאונות קשים (לא שעכשיו זה לא קורה לי, אבל אז לא הייתי רגילה לזה, ואז זה היה מוחצן לחלוטין). דרך החוויות הקשות למדתי לסמוך עליה, לדעת שהיא תהיה לצידי כשאצטרך. תמיד.

חשבתי שכשאעזוב את בי"ס לא אדבר איתה יותר. רציתי לשמור על קשר איתה, כמו שרציתי עם שאר חבריי, אבל לא סמכתי על עצמי בנוגע לשמירת קשר.

ואכן, לא הצלחתי לשמור קשר עם איש, ואף פגעתי בטסורו מאד על הדרך, ואת דרכי בתיכון התחלתי לבד, מפוחדת ובודדה.

אל טסורו חזרתי כשהלב שלי נשבר, והייתי צריכה תמיכה.

היא הייתה שם בשבילי, כמו תמיד.

משם הדברים נהיו מסובכים יותר.

אז נכון שכבר מהזמן שהכרנו היה בינינו מתח מיני, אבל היא הייתה בת 12, ולא נתנה לי, הגדולה יותר, לעשות מה שאני רוצה.בדיעבד, אגב, טוב שכך.

אבל מאז האיחוד, התחלנו להתמזמז לעיתים. הנשיקה הראשונה של שתינו הייתה ביחד. לאט לאט התקדמנו הלאה. צעדים קטנים מאד מאד.

(לאחר מכן התברר שאני זו שהאטה אותנו).

ואז זה הפסיק, והיה קשה מאד, מאד.

התגעגעתי אליה.

מאד. מאד.

האם זה היה געגוע? או הקנאה שהצליחה איפה שאני נכשלתי?

אני לא בטוחה.

אבל אחרי זה, זה המשיך.

איתי.

והגענו סוף סוף לאן שרצינו להגיע.

....אבל...

זה לא כיף לי.

אני לא רוצה.

לפעמים זה אפילו קצת כואב. לא נעים.

אני לא יכולה להפסיק אותה. כל פעם שאני אומרת לה שאני לא רוצה לעשות איתה סקס יותר באופן חד משמעי, היא נעשית עצובה.

מאד, מאד עצובה.

היא טוענת שהיא בסדר, אבל היא לא.

והחלק הכי גרוע? היא אפילו לא באמת מנסה להחביא את זה בפני. היא טוענת שהכל טוב, אבל מראה לי שהיא עצובה, שכואב לה, שקשה לה.

אז.. אני לא יכולה להגיד לה לא. אני לא רוצה לפגוע בה ככה.

כל פעם שאנחנו שוכבות.. יש בי תמיד את הגועל הזה. את חוסר החשק.

שתבינו, אני אדם עם ליבידו דיי גדול, האמת היא. לא צריך יותר מדי בשביל שאהיה..מוכנה, נגיד את זה ככה.

בחורה נאה בהחלט יכולה להספיק לי.

אבל איתה זה פשוט לא נעים. זה לא עושה לי את זה.

מגעיל ככל שזה יהיה.. אני חושבת שזה פשוט בגלל הגוף שלה. הריח שלה. הטעם שלה.

כל הדברים הפיזיים האלה.

אני פשוט רוצה משהו אחר.

גוף אחר.

אחר ממנה.

אבל אני לא יכולה להגיד לה לא.

אני אוהבת אותה יותר מדי.

אני לא רוצה לחזור לצבא.

היה לי חופש מיום רביעי. בגלל שהתפקיד שלי זה תפקיד קשה ומאד.. מעייף, קיוויתי שהחופש יעזור לי לאוורר את הראש והלגיע לצבא בכוחות מחודשים, אבל כל מה שהוא עשה היה לגרום לי לסלידה עזה מיום ראשון.

עכשיו, אני לא מדברת על שביזות, או שום דבר באותה רמת חומרה. למשל, כשעוד הייתי בבית ספר (כאילו שזה היה לפני הרבה זמן) אחרי חגים תמיד הייתי שפופה קצת, אבל זה תמיד הגיע לרמת ה"נו מילא, זה לא כזה נורא. יהיה בסדר." לרוב. במקרה הכי גרוע לא היה מתחשק לי לחזור, אבל זה אף פעם לא באמת הגיע לרמה קיצונית.

אבל עכשיו... עכשיו זה הגיע לרמת המועקה החמורה ביותר שאני יכולה להגיע אליה- רמת ה"לא-יכולה-פשוט-אין-מצב-שאני-עושה-את-זה-!"

מה זה אומר בעצם? זה אומר שמשהו כל כך מעיק עליי, כל כך מפריע לי, שלא משנה כמה אני אנסה לשכנע את עצמי לעשות אותו, או כמה אחרים ינסו לשכנע אותי, זה פשוט לא יצליח. אני אנסה להתחמק מלעשות את אותו הדבר כמה שאני יכולה, ובמידה ולא אוכל להתחמק אני פשוט ארגיש נורא לאורך כל זמן העשייה.

אני יודעת שזה נשמע מאד, מאד עצלן מצידי, אבל לזכותי יאמר שזה לא קורה הרבה.

בעצם, כמעט בכלל לא.

בעצם, אני יכולה לזכור רק פעמיים נוספות מלבד זו שזה קרה לי בכזו רמה.

לרוב אני אדם ש,בעקבות המודעות המלאה לכך שהוא עצלן, אם מטילים עליו משהו הוא ישתדל לעשות אותו ולא לוותר לעצמו. (ראוי לציין שהרבה פעמים זה לא עבד, אבל בסופו של דבר לרוב אני עושה מה שנדרש ממני, ובמידה ואני נמרחת עם זה אני אנזוף בעצמי קשות על כך ^^'').

אבל כשזה מגיע לרמה הזו.. זה הופך למועקה. מועקה פיזית ונפשית. מועקה שתגרום לי להרגיש הכי חרא בעולם אם אני אעשה מה שאני אמורה ותעלה בי את הרצון העז להתכרבל במיטה הרכה שלי ולבכות לעצמי.

עכשיו, כפי שכבר בוודאי הבנתם, זה לא יקרה עם כל דבר שהוא. והאמת היא, שצפיתי שזה יקרה עם הצבא מתישהו.

התפקיד שלי, למרות שזה בטח לא נראה לכם ככה, הוא מאד תובעני. אני צריכה להיות בלשכה כל בוקר בשבע ורבע, ולרוב אני אצא מהלשכה קצת אחרי שש אחה"צ. ביום טוב- בחמש וחצי. ביום ממש ממש ממש טוב- ברבע לחמש, כמו ששאר הלשכה שהן לא מאבחנות (או בכינויינו בלשכה- חולייתיות) יוצאים ביום רגיל,  מה שאומר אגב שביום הספציפי הזה שאר אנשי הלשכה יצאו עוד יותר מוקדם מהשעה הרגילה שלהם.

עכשיו, מילא אם הייתי באה ללשכה ועושה רוב מה שג'ובניק יומיות טוב עושה- כלום. אבל אני קורעת את התחת כל יום בעבודה, ויש לי רק חצי שעה הפסקה ביום. בשאר הזמן- את חייבת לעבוד. חייבת. אפילו אם היום לא עמוס- אם לא תהיי עסוקה במשהו, יסתכלו עלייך לא טוב, כי תמיד, אבל תמיד, יש מה לעשות בחולייה. את את רוצה להתחפשן- חשוב מאד לעשות את זה במקום שלא רואים אותך, ושייווצר הרושם שאת עובדת, רצוי קשה.

ולכן, אני עובדת קשה יום ביומו, ועד שאני חוזרת הבייתה-לרוב בסביבות שש וחצי-שבע -אין לי כוח לעשות כלום. נאדה. שום דבר. ועל כן אני מרגישה מנוונת, לא מסופקת מבחינה צבאית, ולא יעילה מבחינה אישית.

בעתיד, אני מתכננת לפרסם פוסט שייקרא "המאבחנת הפסיכוטכנית- כל מה שרצית לדעת ופחדת לשאול (ייכתב בגבולות הסיווג הבטחוני והסודיות החולייתית), ובו אני אסביר לכם כמה העבודה שלי קשה, ובין היתר כמה אתם, ציבור העומדים לפני הגיוס, יכולים להיות נוראיים, ולכן כרגע אסתפק בהסבר הכללי הנ"ל, רק בשביל שתבינו באיזה מקום אני נמצאת, ולמה כל כך, אבל כל כך, קשה לי לחזור אליו.

וזהו, כרגע... אני במועקה נוראית לקראת מחר. נקווה שמחר בבוקר אקום, והרגשתי תהיה טובה יותר.

כי אם לא... זה הולך להיות יום זוועה, וזה אפילו לא יהיה בשליטתי, לא באמת..

לילה טוב לכולם. ואל תשכחו להחליף את השעון שלכם!