העמק הגדול

קודם כל דרושה אזהרה - הקטע הבא הולך לדבר על סקס, ועליי. אם מישהו יגיב בצורה מפגרת ולא במקום, אני נשבעת שאני אמצא אותו ואשחט אותו.

תודה.

הרבה פעמים חשבתי על הציפיות שלי מסקס, במיוחד אחרי שהתחלתי לצאת עם קיסקי, כי יש לה בעיות עם הנושא מה שבהחלט מונע ממני הרבה דברים והרבה תחושות. אמנם קיוויתי שהבעיות ייפתרו או לפחות ישתפרו, אבל אנחנו יוצאות כבר בערך 10 חודשים ואני לא מרוצה בכלל.

ידעתי שהמצב שלנו כנראה לא משהו. לה יש את הבעיה שלה ולי את שלי, אבל לא הבנתי כמה המצב גרוע עד שאתמול ניסינו לשכב אחרי כבר יותר משבוע שלא שכבנו- בגלל שלמרות הליבידו הגדול שלי, הדיכאון דיי כיבה אותו לכמה זמן. עכשיו הוא חזר, תודה למי שאחראי על זה. בכל מקרה, אני עשיתי מה שעשיתי לה בלי הרבה משחקים לפני, שזה מעציב אותי כי אני אוהבת לשחק, ואז הגיע תורי וגם היא ניסתה להגיע לעניין בלי הרבה משחקים לפני. ניסיתי להגיד לה שעוד לא, שאני רוצה משהו אחר, שכוונתי הייתה לענייני ציצים, אבל היא חשבה שמדובר ב...אממ... עניינים אוראלים, והיא גילגלה עינים ואמרה בסדר והתכוונה לעשות את זה.

עצרתי אותה, למרות שאני מאד אוהבת את העניין הנ"ל, נטו בגלל התגובה שלה, ולאחר מכן התאכזבתי שגם בציצים היא התעסקה כדי לצאת ידי חובה, ותכלס הכל קצת הרגיש כאילו היא מנסה לצאת ידי חובה, למרות שאני יודעת שזה לא נכון אבל זה בהחלט מרגיש ככה. האמת הרבה פעמים שמתי לב שגם אני עושה דברים איתה לפעמים כדי לצאת ידי חובה, לא משנה באיזה צד אני, בין אם זה לספק אותה או לגמור כמה שיותר מהר.

אני אוהבת סקס, אבל אני אדם דיי שקט וביישן. בשביל לגרום לי להגיב יותר אני צריכה מישהי שתגרום לי לרצות לעשות את זה. שתזוז, שתגנח ותדבר איתי בקולות נעימים ומילים טובות, ואז אני אעשה אותו דבר. אני צריכה את הדרייב הזה, ולא מישהי שבד"כ נראית כאילו היא ישנה. למען ההוגנות אציין שבפעמים שהן לא הבד"כ, היא בהחלט הגיבה בצורה שאני רוצה וזה עשה מה שצריך במוח שלי.

בכל מקרה, העציב אותי שהיא פשוט לא רוצה לעשות דברים. שאלתי אותה על העניין האוראלי, והיא אמרה שהיא בהחלט לא אוהבת את זה, ולא תעשה את זה אלא אם אני ממש אבקש ובאירועים מיוחדים ("תגדירי משהו שיהיה יום מיוחד... ולא שבת זה לא נחשב" ";.;"), ומבחינתה היא לא נהנית כשאני עושה לה את זה אז אפשר פשוט לוותר על העניין. על הציצים לא שאלתי כי מספיק העציב אותי העניין ההוא ולא רציתי לדעת יותר. קשה לי להשלים עם זה כי אני פשוט אוהבת לעשות לה הכל- לגעת ולנשוך וללקק כל מקום אם היא רק תגיד. כן, יש מקומות שיותר ומקומות שפחות, וכוס זה לא טעים, אבל אני פשוט נהנית ממנה בכל צורה.

אז היא לא אוהבת אוראלי, לא נראה שהיא נהנית מלשחק בציצים יותר מדי, מדגדג לה כל פעם שאני מנסה לגעת לה באיזושהי צורה ברגליים או בצוואר, היא לא מנסה להתרגל לסטראפ-און כל כך ומאד קשה לדאוג שנהיה לבד בבית כלומר גניחות וקולות לא באים בחשבון, אז לא נשאר הרבה, בתכלס. זה מגיע למצב שמה שאני עושה לעצמי טוב בהרבה מכל מה שהיא מסוגלת לעשות לי, הן מבחינת ביצוע והן מבחינת מה שהולך לי בראש.

זה מאד מעציב אותי, בעיקר כי אני רוצה להתנסות בהמון דברים. אפילו 69 היא מסרבת לנסות! אני אוהבת אותה, אבל אם היא זו שאבלה איתה את חיי זה אומר להסתפק בזה לנצח? אני בכנות לא יודעת אם אסתדר עם זה... אני רוצה משהו סוער יותר, מלא יותר תשוקה וחשק ואולי זה קשור לזה שאין לנו מספיק פרטיות, אבל זה עדיין מדכא אותי...

וזהו. שוב מזכירה תגובות מפגרות- ראו מה כתוב למעלה.

איך אני מסבירה את היום שעבר עליי?...

כפי שראיתם, קמתי בבוקר אם מצב רוח נהדר. יותר טוב מאתמול בהתחלה, אבל בהחלט לא טוב ולאט לאט זה הדרדר עד לאותו המצב. הגעתי למסקנה שפשוט לא ראוי לי לחיות. שאני לא אצליח להשתנות מספיק ושעדיף להפסיק סוף סוף עם הסבל המתמשך הזה. סוף סוף אולי אני אנוח.

מחשבות ההתאבדות מעולם לא היו חזקות יותר, והחלטתי לממש אותן באופן סופי.

היו אצלנו קרובי משפחה מהצד של אמא, מה שאומר ארוחת בוקר גדולה ועדתית. בכוונה אכלתי מעט, גם כי באותו הרגע שקלתי לנסות התאבדות יותר פאסיבית- לאכול כמה שפחות ולא לשתות כלל- וגם כדי להנות מזה כמה שפחות. אפילו משהו פשוט כמו הטעם הנהדר של האוכל על צלחתי יוכל להוציא אותי מהעצב, להראות ששווה לחיות אפילו בשביל עוד ביס עתידי אחד. התעקשתי לאמלל את עצמי, כדי שלא אנסה להתחרט.

ואז הגיע הזמן להתמודד עם קיסקי.

בעקבות ארועי אתמול והחלטותי היום, החלטתי להיפרד ממנה סופית, מתוך התקווה הנואשת שכך זה אולי יכאב פחות. אפילו במקומות האפלים ביותר שלי אני דואגת לאנשים הקרובים אליי, ולקיסקי בפרט. הרבה פעמים זה מה שמנע ממני לסגור את העסק- הידיעה ה, באיזשהו מקום, מבורכת שיש אנשים שאכפת להם, שיהיה מי שייפגע.

היא כמובן לא וויתרה אליי, ואף באה אליי למרות שהקרובים בבית. ישבה איתי בחדר ובכתה והתחננה ולא הבינה (נמענתי ממגעה כמה שיותר- רק היד החמימה שלה על ידי גרמה לי לרצות להיכנע כל כך...) בסוף שיקרתי שאני לא אוהבת אותה, אפילו אם יום לפני פרסתי את ליבי האוהב בפניה, ואמרתי שאני מתכוונת לנסוע, אני לא יודעת לכמה זמן ואני לא רוצה שאף אחד יידע לאיפה, ואני לא רוצה להגביל אותה אליי בשום צורה. כמובן (ותודה למי שאחראי על חיי שזה כל כך מובן!) שזה לא גרם לה לוותר, והיא המשיכה ונאבקה ועזבה את החדר שלי לבסוף אמנם, אבל בקריאה כאובה של "אני הולכת הביתה, וזה לגמרי לא נגמר בינינו. אני אתקשר עוד הערב ואשכנע אותך אחרת."

פה מגיע קטע שקצת הרס אותי- קיסקי יצאה מהבית בסערה ובוכה, והספיקה להודיע לאמא שלי שניסיתי להיפרד ממנה, ושאני מתחננת לנסוע וכל זה ושהיא חייבת ללכת לדבר איתי.

פה ראוי לציין דבר מסוים- כשמדובר במשפחה של אמא, היא נעשית לגמרי אדם חסר סבלנות ולא נעים. לא כלפי אותה משפחה חלילה, אלא כלפי המשפחה הנוכחית. כשמדובר בזמן הזה של אמא עם משפחתה, אחיי ואני חוטפים כל כך הרבה יחס מחורבן, ואי אפשר להגיד לה כלום כי זה רק מחמיר את המצב, גם אחרי שסיימנו את זמן האיכות המשפחתי.

אז אמא נכנסת לחדרי, ראוי לציין שאני בוכה אבל מחייכת כשהיא נכנסת מתוך האינסטינקט לשדר שהכל בסדר. מתיישבת על מיטתי ממורמר ואף מעט כועס ושואלת אותי אם נפרדתי מקיסקי. משכתי בכתפיים. אז היא שואלת על הנסיעה. לא עניתי ושאלתי מה קיסקי אמרה לה, והיא אמרה את הנ"ל. שוב משכתי בכתפיים, אז היא קמה בעצבים ואמרה משהו בסגנון "מה אכפת לי.." או "זה לא בשבילי.." ופשוט הלכה. לאחר מכן כשדיברתי על זה עם קיסקי נודע לי גם שהיא אמרה לה בטון עצבני ומיואש ש"מה לעשות, היא דרמטית."

זה כמובן הרס אותי. אמנם זה הגיוני לחשוב שאני רגישה אם אני מגיבה ככה לפרידה, אבל לא רק שקיסקי הזכירה את הנסיעה וממה שאמא אמרה הסבירה את זה כמו שצריך, גם אחרי כל השיחות על שינוי היחס כלפיי ולקחת אותי ברצינות ולנסות לעודד אותי לדבר עם ההורים יותר- זה קורה? לא אכפת לי איזה בעיות יש לך עם המשפחה, אמא, אבל ילדים הורסים תוכניות לפעמים, ואני המשפחה שלך לא פחות!

כמובן שזה רק המריץ אותי לנסות להתאבד, כדי להכניס לאמא על זה שהיא לא דאגה לי כמו שצריך בכלל... אבל אז הקול הרציונלי התחיל להיאבק חזרה. לאחר דקות ארוכות של מאבק הצליח הרציונל לסמס לקיסקי קריאות מצוקה, ולאחר כמה זמן אפילו להתקשר ולהתחנן לעזרה. היא אמרה שהיא תגיעה במהרה ואני החלטתי שעד שהיא מגיעה אני יוצאת לעם, כדי לא להישאר לבדי עם עצמי.

באותו רגע אבא הגיע. אמנם גם הוא מעט פגע בי, אמר שאני חלשה מדי בצורה שמרמזת שאין לי עמוד שדרה, אבל בסופו שדבר הוא הגיב למצב שהצגתי בפניו כמו שצריך (קיסקי ואני רבנו מאד רציני, אבל היא תבוא עוד מעט ואנחנו ניישר הכל), וטרח לתת לי שפע חיבוקים ואהבה.

אחרי זה דיברתי עם קיסקי, והיא דאגה לשמח אותי ולהעסיק אותי בדברים מעניינים ומצחיקים. מסתבר שקיסקי מיהרה לשלוח אותות מצוקה לאנשים המתאימים ברגע שהיא הרגישה שמשהו לא בסדר, כלומר לפסיכולוגית ולסאייגי, והפסיכולוגית מיהרה לדבר איתי ברגע שהיא ראתה את ההודעות, קבעה איתי פגישה ליום למחרת וסגרה איתי שנקבע התייעצות עם פסיכיאטר. הלכנו לסרט (בי"ס למפלצות. הו הבגרות), וכשחזרתי הביתה דיברתי עם סאייגי, שדאגה לי עוד ממקודם אבל אמרתי לה שאתקשר כשיהיה לי זמן. דיברנו שעה ארוכה (כאילו פיזית, אשכרה שעה) על דברים, קשורים ולא קשורים לנושא אבל בעיקר קשורים, שאליהם אפרט בהזדמנות כי הפוסט הזה כבר ארוך מדי וזה ייקח עוד דיי הרבה מקום.. אבל שורה תחתונה היא שסאייגי תמיד עוזרת לי במצבים כאלה. היא חברה נהדרת והיא עברה את מה שעבר עליי, אפילו הרבה יותר קשה מזה והיא אשכרה יודעת מה להגיד לך ולתת עצות טובות, מניסיון וידע אמיתי.

וזהו. אני לא יודעת מה אני אגיד להורים, אם בכלל. ממש לא בא לי לשתף את אמא, לא מגיע לה לדעת, אבל אבא... אבא הטוב. אני בקושי מדברת איתו בגלל ההרגלים שלי אבל הוא באמת כל כך מבין... אולי אני צריכה לספר לו הכל...

בכל מקרה, כרגע מסקנתי לגבי כל העניין היא "נחייה ונראה", ויש בולדר על הבוקר, שזה משמח אותי מאד כי אני יודעת שזה הולך לעשות לי טוב כתמיד, למרות שאני צריכה לקום עוד בערך חמש שעות... אבל יהיה בסדר.

יהיה בסדר.