העמק הגדול

אני היחידה שמרגישה שיראבלוג דועך קצת לאחרונה? באמת שיש לי המון לכתוב עליו, אבל אני מרגישה שאין פה אף אחד, ואם אני רוצה לכתוב לעצמי, עדיף לי לעשות את זה במקום בלי גישה אינטרנטית.

ובנוסף - נמאס לי מפוליטיקה. ברור שאנחנו בזמן מלחמה ושאי אפשר להתעלם מזה ואני גם לא רוצה, אבל כל מה שיש בטלוויזיה זה שידורים חוזרים ונשנים של אותם הדברים, רק בשביל לשדר את המבצע. כל החדשות הן רק על זה, כאילו אין עוד דברים בעולם. כל הנושאי הכתיבה באתרים ישראליים, כגון, לא יודעת, ישראבלוג, זה רק על זה. כמה אפשר??? באמת שזה גורם לי להרגיש תקועה, אולי אפילו מוציא בי איזו קלסטרופוביה. בזמנים כאלה עדיף לפעמים, רק מדי פעם, להתעסק במשהו אחר, משהו שמשמח אותך ונותן לך תקווה, אתם יודעים, בשביל שלא נתאבד.

ביום שני הזה הלכתי סוף סוף לראות את אקס מן - העתיד שהיה (כן אני יודעת שאני בדיליי. שוש).

הסרט היה נחמד בסך הכל, אבל כשיצאתי ממנו שמתי לב שהייתה לי הרגשה מסויימת, שאני עדיין מחכה שכוחות המוטנט שלי יפרצו.

זו לא מחשבה חדשה במיוחד. כלומר, מוטנטים זה משהו שפחות מבקר בראש שלי, אבל התחושה הזו שאני מצפה שמשהו יקרה לי, משהו מטורף, יוצא דופן, על טבעי. התחושה הזו קופצת כמעט כל יום, או לכל היותר פעם ביומיים, מאז שאני זוכרת את עצמי.

דיברתי על זה עם קיסקי מאוחר יותר, והיא אמרה שיש לה תחושות דומות לפעמים. לא באותה תדירות, אבל עדיין. זה הוביל אותנו להגיע למסקנה מעניינת - שכנראה מרבית האנשים עם דימיון מספיק מפותח, חווים תחושה דומה לזו.

למה זה קורה? טוב, אני חושבת שלכל אדם יש את ההרגשה הזו, לפחות שהוא צעיר, שהוא הולך לחיות חיים יוצאי-דופן. שהוא הולך להיות מפורסם, או לטייל בכל העולם, ופשוט לנהל חיים יוצאי דופן. למרבית האנשים קשה לקלוט שזה לא הולך להיות המצב. שהם הולכים להיות כמו כולם, לעבוד בעבודה משעממת כזו או אחרת, להקים משפחה, לקנות בית, לחיות באיזה מקום נוח יותר או פחות, לעבוד עד הפנסיה, ולחיות עד שמתים. ובכל זאת, מרבית האנשים לא מבינים את זה.

אנשים בעלי דימיון לא שונים בהרבה, אבל השאיפה קצת שונה. מהם חיים מעניינים, לאדם שקרא הרבה, או שיחק הרבה, או ראה הרבה? מה כבר יכול להיות מרגש לאדם כזה, שחי כל כך הרבה חיים, וכל כך יותר מרגשים מכל דבר שהעולם הזה יכול להציע לו? סביר להניח שאין. לפחות לא לדעתו.

אז השאיפות שלו הופכות להיות משהו הרבה יותר לא-מציאותי: השאיפה לעל-טבעי. שיום אחד הוא יקום ו... משהו יהיה שונה. בין אם זה משהו "מציאותי" יותר, כמו אפוקליפסת זומבים או פלישת חייזרים, ועד לפנטזיות בלתי אפשריות כמו התעוררות של כוחות על טבעיים בחלק מהאוכלוסייה, מוטציות סטייל אקס מן, כל דבר שיוציא אותו מהמציאות הנוראית הזו.

ולכן, אולי, גורל המדמיינים גרוע בהרבה מהשאר - החלומות שלהם לעולם לא ייתגשמו. הם נועדו לנצח לחיות ביקום הזה, שהקסם היחיד שיש בו זה המדע. אגב, שמתי לב שהרבה מהמדמיינים, כלומר, מאלה שלא פשוט נכלאים בעקבות הייאוש בעולמות אחרים (כלומר, תקועים עם הראש בספר/במחשב, וזה בהחלט מפתה...) פונים למדע, לחקר הלא-נודע, כנראה מאותה שאיפה חסרת עתיד לעל-טבעי.

האם הפנטזיות הללו איי פעם יפסיקו? אני לא יודעת. אני צעירה מדי בכדי לדעת. המסקנה שהגעתי אליה היא שהפנטזיות עשויות אולי להשתנות עם השנים, אבל להישכח - רק בזיקנה. אחרי שחיית את כל חייך, וסוף סוף אתה יכול להפנים - שום דבר מיוחד לא קרה. אולי היו לך חיים טובים, או רעים, או מוצלחים במיוחד - זה לא משנה. אתה הולך למות, אתה כבר בקושי יכול לזוז, זה הסוף. רק אז אתה יכול להפנים ששום דבר מיוחד לא קרה, ולא יקרה. שהעולם משעמם כמו שהוא נראה. שחיית אותם החיים כמו כולם.

אבל אני עדיין רוצה להאמין. לא, לא רוצה, אלא לא יכולה שלא. הלב שלי, כמו של כל אדם אחר, מסרב להאמין שזה הכל. שזה מה שאני מקבלת ולא יותר. אני רוצה להאמין שההיגיון הקר הזה הוא לא נכון, ושאנחנו לא יודעי-כל. שעדיין יש דברים לגלותם.

מי יודע? אולי יום אחד אני אגלה שטעיתי. אולי יום אחד אני סוף סוף אצא להרפתקה.

כנגד כל הסיכויים, אני רוצה להאמין שזה יקרה.