זכרונות ילדות

אני מזמינה אתכם לעשות איתי ניסוי, קחו נגן מוסיקה כזה או אחר, פלאפון, אייפון או כל מכשיר שתוכלו להכניס לו אוזניות ולשמוע מוסיקה (ושיהיה נייד בבקשה, בלי מחשבים). עכשיו, צאו עם המכשיר החוצה, שימו אוזניות באוזניים ומוסיקה בעוצמה שלא תשמעו כשמישהו מנסה לדבר איתכם. הנה מגיע החלק המעניין- תסתכלו סביבכם. תראו אנשים, וחיות, עצים, מכוניות. זה לא משנה. כשמתחלפים השירים תנסו לשים לב האם האופי של מה שאתם רואים משתנה.

אני אסביר את עצמי קצת יותר טוב.

לפעמים אני שמה אוזניות ומסתכלת לצדדים. האנשים מסביבי הופכים לניצבים, וכל השאר הופך לתפאורה.

אני יכולה להסתכל בפארק על ילדים משחקים כשבאוזניים שלי שיר רגוע ושקט, והכל פתאום יראה שלו. כאילו העולם כולו הוריד הילוך.

אני יכולה להסתכל בהפסקה על השיחות בחצר, ובאוזניים שיר קצבי ורועש. שיחות שקטות יכולות להיראות כריב, ומשחקים פשוטים מקבלים משמעות אחרת- בהתאם לשיר שברגע זה האייפוד שלי בחר באקראי.

אפשר להסתכל מחלון האוטובוס על האנשים במכוניות השונות, הכלבים בחצרות, העצים ברוח. כל העולם מקבל תפנית, בהתאם לתוכנו, קיצבו ועיבודו של השיר הנוכחי.

אני מזמינה אתכם לצאת לרחוב, לים, לפארק ואפילו לקניון. אתם אולי לא כותבים את התסריט, אבל הדימיון שלכם יכול להיות הבמאי של הסרט המדהים שנקרא החיים. הפס-קול של הסרט הוא תמיד זה שמחליט אם המצב שלפנינו הוא שמח או עצוב, פתאומי או נבנה, מפתיע, מרגש או אפילו מפחיד.

אני מסתכלת מסביב, מזיזה את המבט בכל פעם שטייק אחר מתאים למנגינה. לפעמים אנשים מדברים, ובאווירת המוסיקה, נראים פתאום כאילו הם שרים את השורה המתנגנת באוזניים. ואז פתאום, בלי אזהרה ובלי ששום דבר מסביב השתנה, השיר מתחלף, וסרט חדש מתחיל. כי אולי התמונה לא משתנה, אבל כל השאר כן.

אני מחייכת לעצמי, כי אף אחד אחר לא שומע מה שאני שומעת. והם מפספסים. הם אולי רואים אותם דברים כמוני, אבל אני רואה קליפ שמתעלה על כל בימוי שהוא, והם רק עוברים בלי להרים מבט.