זכרונות ילדות

אני ילידת 1995. אחת מתוך אלפי תינוקות שנולדו כאן ב1995.
כן, אותו 95 של הסכמי אוסלו, 95 של עצרת השלום. 95 של הרצח.

אנחנו אומנם לא זוכרים איפה היינו באותו לילה של 4 בנובמבר, אבל כנראה שהסיפור של הורינו די דומה: בבית עם התינוק הקטן, כנראה יושבים מול המרקע, צופים בעצרת שאנחנו מנענו מהם לפקוד. בני פחות משנה היינו אז.
והמציאות אליה גדלנו, המציאות שאחרי הרצח, היא מציאות קצת הפכפכה, מרה-מתוקה.
מציאות הזויה.

הרבה חווינו, אנחנו. ילידי 95. אנחנו זוכרים איך ביסודי הגענו עם מסכות אב"כ לבית ספר, בלי להבין אז שזהו תוצר של מלחמה גדולה, שארצנו אפילו לא חלק ממנה. זוכרים את התרגול בבקרים בחבישת המסכות, כאשר רק ילידי תחילת השנה זוכים לשים "מסכה של גדולים".

אנחנו עוד זוכרים איך פינוי בית הספר עקב חפץ חשוד היה דבר שבשגרה, ואוטובוסים היו תמיד סכנת התפוצצות. איך שמענו את הפחד של ההורים מנסיעה לקניון, ואת הטלפונים הבהולים אחרי פיגוע באזור עם מכרים.

אנחנו גם זוכרים במעורפל איך לאחר ששרנו את הקושיות בליל הסדר, אי שם בכיתה א', השמחה התמלאה בעצב לא מובן לנו, ואיך כל הטלוויזיות בבתים נפתחו כי היה פיגוע במלון בנתניה.  בעקבות אותו פסח קודר, גם היינו עדים למבצע חומת מגן, עוד זיכרון זר ורחוק אך מוחשי ביותר.

אנחנו אותם ילדים שקצת לפני שהתחילו חגיגות בנות המצווה 'זכינו' לעבור את מלחמת ישראל הראשונה שלנו, אי שם בצפון. מלחמה שרק חלקנו חווינו על בשרנו, אך כולנו חווינו, ביחד עם המדינה כולה.

יצאנו לרחובות במחאות חברתיות, נכחנו בעצרות, התרגשנו כשגלעד שליט שוחרר. היינו עדים למהפכות היסטוריות סביבנו. הרגשנו שאנחנו חלק מאותו דור חדש, נוער של שינוי. האמנו כשאמרו לנו שהשינוי מתחיל אצל הצעירים. הבטחנו להשפיע, לשנות.

אנחנו ילדי 95 שגדלו בצל מבצעים גדולים מלווים בהפצצות ופיגועים, התראות ומקלטים. עוד לפני שהתקרר הזיכרון החי מעופרת יצוקה, וקצת אחרי שעקבנו אחרי הסערה שנוצרה בעקבות המשט לעזה-בה כל אחד מאיתנו התנסה בלהיות השגריר של ישראל מול מתלהמים מהעולם, כבר ראינו לנגד עיננו את עמוד ענן. והפעם המוחשיות של המבצע משמעותית מתמיד, קרובה מתמיד, כי יום הגיוס קרב. כי אנחנו כבר לא ילדי 95, כי אם נערי 95, ועוד שנייה אנחנו מחזור גיוס 95.
 גיוס 13/14 זה אנחנו.

אנחנו, אותם ילדים שנולדו בתקופת התקווה הגדולה, שעוד לפני שמלאו לנו שנה התנפצה כלא הייתה. אותם ילדים שמילדות איבדו אמונה באפשרות לשלום, או ראינו את הורינו מאבדים תקווה כזאת.
ואני, כאחת מכם, מביטה בנו, ילדי 1995, רואה את הדעות שלנו הולכות ומקצינות, מי לכאן ומי לכאן. רואה נואשות מהמדינה בעיני חברי המחזור שלי, אכזבה מהקיים, רבים מדברים על לרדת מהארץ ואחרים על אמונה בעתיד אחר.

ואלה אנחנו, שעומדים בפני גיוס. עוד שלושה חודשים מחזור הגיוס הראשון, בדיוק ארבעה ימים לאחר הבגרות האחרונה.
זה סוריאליסטי שבעוד שלושה חודשים אני, או לפחות חברי, ילבשו מדים, ימסרו את אזרחותם לפיקדון המדינה ויתחייבו למדינה הזאת לשנתיים או שלוש השנים הקרובות.
אנחנו עדים לשינויים, חווים אותם על בשרנו. מי היה מאמין שאנחנו נהיה מחזור הגיוס הראשון לאחר תחילת תהליך "השוויון בנטל". מי היה מאמין שנתגייס לשרת ממשלה שבה הקול המשפיע הוא של אותו בחור שראינו בשישי בערב, לפני שנים לא רבות, ביחד עם כל המשפחה בתוכנית אירוח שבועית. מי היה מאמין שנתגייס להגן על מדינה שבה פוגעים בקשישים, מתעללים בזרים (או באתיופים שנחשדו בטעות כזרים. אתם מבינים את האבסורד?). מי היה מאמין שנתגייס עכשיו. זה כל כך קרוב.

לנו אף אחד לא הבטיח שעד שנתגייס לא יצטרכו צבא. כולנו גדלנו בידיעה שגיל 18 יביא איתו גיוס. כולנו יודעים מדוע זה חשוב ולמה אנחנו עושים זאת.  אבל בעוד חמישה ימים יום הזיכרון, יום הזיכרון האחרון שלי כאזרחית לפני גיוס. ובלב אני יודעת שלא כולנו, ילדי 95, נסיים את השרות. אני מקווה באפן אנוכי שאני לא אכיר, שאני לא אדע. אבל אני יודעת שלא כל מי שיפקיד עצמו למדינה, יזכה לפרוע את הפיקדון חזרה.
זה כואב, כי כשזה יקרה אני אדע, שגם הוא יליד 95, וגם הוא גדל לאותה מציאות כמוני.

וזה לא משנה היכן נשרת. ג'ובניקים או קרביים. יומיות או סוף שבוע פעם בשלושה שבועות. זה לא משנה אם נשרת במודיעין, בחיל האוויר, בשלישות או בעיתון צה"ל. בצפון, בדרום או בקריה. ההורים של כולנו, אותם ילדי 95, קיוו בשבילנו למשהו אחר כשנולדנו, והבינו במהרה שזו לא המציאות שיועדה לנו. הם ניחמו את עצמם שאולי אצל הנכדים, אותם ילדינו העתידיים, יהיה אחרת. ואולי לא. כנראה שלא.

אז אנחנו מתגייסים.

אנחנו ילדי 95, ילדי הרצח, ילדי העתיד, נפרדים לבינתיים, ומקווים לשוב.

**עריכה (14/4/13, 15:47)

אז מסתבר שאני במומלצים. תודה רבה למי שהמליץ, לכל מי שהגיב וגם לכל מי שהקדיש דקות מזמנו וקרא את הרהורי ליבי.

ילידי 95 שהגיעו לקרוא כאן- שיהיה גיוס קל, בהצלחה בשרות, ושנחזור בריאים ושלמים.

מיכל.