מנסה לפענח איפה המקום שלי נמצא בחבורה הזאת. לא מזמן היה ריב שהתחלתי כי אני מפגרת רצחים , ואני יודעת פשוט יודעת שמאז הם לא מסתכלים עליי באותו אור. הם היו מחזיקים ממני, אוהבים אותי, לוקחים ממני השראה , ואילולא פליטת הפה המטומטמת הזאת, הייתי יכולה לשמור על הסטטוס קוו. אבל לא. אני חייבת להתבכיין. אני חייבת להתבכיין בקול רם. אני חייבת להפוך כל זבוב לפיל. עשיתי מעצמי ליצן מול הבחורה שהכי הערצתי , ועל אף שהתנצלתי , ועל אף העובדה שהיא לכאורה קיבלה את ההתנצלות שלי (עדיין לא סגורה על זה במאת האחוזים) , אני עדיין מרגישה שיש טונה של מתח בנינו. אני לא יודעת. יכול להיות שזו רק אני עם הראש המעוות טילים שלי, אבל אני מרגישה שהיא מתעלמת ממני בכוונה. לדוג' , אני כותבת משהו בצ'אט, X כותב לה את אותו הדבר, היא מגיבה רק לו. זה כלהזמן ככה מאז הפליטת פה המפגרת שלי. אין אין , אני פשוט סתומה. קילקלתי הכל. זו הייתי קבוצת החברים היחידה שבאמת הרגשתי שייכת בה. זה מילא כל כך הרבה חללים בלב שלי שלא הייתי בכלל מודעת לקיומם. זה נתן לי סיבה לקום בבוקר וללכת לישון בלילה. ועכשיו?אני לא עוצמת עיניים מרוב לחצים. עוד אחת חמודה שהתחלתי להתחבר איתה עכשיו שונאת לי את הצורה. רציתי שגם היא תהפוך להיות אחת מאלה שמחזיקים ממני , אבל עכשיו הוכחתי לה כמה אני תת-רמה. אני בלתי נסבלת ואני לא מאשימה אותם. אני קנאית בצורה מפחידה. הבעיה האמיתית שלי היא שכשיש לי בעיה,לא,אינמצב שאני אשמור אותה לעצמי, אני חייבת לצרוח את זה החוצה. אני חייבת לעשות מעצמי מוקיון. 

המתח התרכך ואני דיי בטוחה שהם סלחו לי על המקרה וישמצב שגם שכחו ממנו, אבל אני לא שכחתי. הכתם נשאר. הזיכרון חרוט אצלי במוח חזק חזק . אני מודה , אני רוצה להיות הטופ שבטופ , ואם זה לא קורה , אני מורידה את עצמי למטה. אני אעשה הכל בשביל תשומת לב. ה כ ל. אבל לפעמים האש שאני מושכת אליי היא לא חיובית. פ'חח, לפעמים אני אומרת... בואו נהיה כנים... 90% מהזמן. אני פרובוקטיבית. אני עושה מהומות. הבעיה היא שהם גרמו לי להרגיש כלכך נאהבת , כלכך נחשקת , כלכך שייכת ... שהרגשתי שאני יכולה להגיד מה שבאלי בלי שישפטו אותי. אבל שפטו אותי. הפיתרון שלי הוא לקחת מהם פסק זמן,אני חושבת שזה הדבר היחידי שבאמת יראה לי מה המקום שלי ואיפה אני נמצאת בתוך כל הבלאגן הזה. אני מתנתקת מהם לחודש שלם. חודש יוני. החודש ה-6 יהיה החודש שבו אני לא קיימת מבחינתם. חיסלתי כל הזדמנות לשמור איתי על קשר. אני לא אהיה פעילה בוואטסאפ,לא אהיה פעילה באתר , לא אהיה פעילה בסקייפ. אבל מה?אני ארגל מהצד. אני אראה מהצד אם הם שואלים עליי. אם הם מתעניינים. אם אכפת להם. אני לא מבקשת יותר מדיי , הנמכתי ציפיות עוד מזמן. כל מה שאני רוצה זה שלפחות אחד מהם, ישאל לפחות פעם אחת , "יו, מישהו שם לב שאור נעלמה?" או "מישהו שמע מאור בזמן האחרון?" משהו כזה. אני לא רוצה שיעשו מזה ביג דיל , אני רק רוצה , במהלך כל החודש הזה , להיות הנושא לשיחה שלהם לפחות פעם אחת . אני רוצה לראות אם הם שמים לב לחוסר הנוכחות שלי. יכול להיות שלא יהיה להם אכפת בכלל, אני סבבה עם זה לגמרי, אבל אני רק רוצה לדעת שהם שמו לב. שזה עלה. שזה היה . שזה קרה . שדיברו עליי. ששמו לב אליי. ששמו לב שאני לא נמצאת שם.

זה לא היתרון היחיד,אני רוצה את הזמן הזה שבו אני לא איתם להשקיע קצת בלימודים למה אני פאקינג כישלוןןןןןןןןןן. תכ'לס, מה כבר נשאר לי, 2 בגרויות?יאללה צ'יק צ'ק. הבעיה שלי היא עם הקונצרטה האוכלת בתחת הזאת. אני חיבת לקחת את הכדור אחרת אני נמצאת בחלל. ישלי בעיות קשב וריכוז משהו איום ונורא. אבל מה, הכדור הזה מביא לי ריכוז ודיכאון. זאת ההקרבה שלי. להיות מרוכזת ולהשקיע בלימודים ולדעת על מה מדובר בכיתה אבל בו זמנית להיות מבודדת ומדוכאת אחושרמוטה , או להיות שמחה ומאושרת עם חיוך על הפנים ולשים אלף זין על המורה ועל החומר הלימודי. לקחתי הפסקה מקונצרטה יותר מדיי זמן והיה שינוי ניכר בציונים שלי. הבגרות במתמטיקה הייתה לא מזמן, וישלי ניצוץ קטןקטןקטןקטן של תקווה שעברתי. למרות שאני לא בטוחה בזה. אני לא מבינה אתזה, אני סתומה או משהו? לקחתי שמונה אלף שיעורים פרטיים במתמטיקה ועדיין בקושי עברתי ת'חסם.

לא. אני לא סתומה. מתמטיקה ואני פשוט לא חברות מי-יודע-מה. כל מקצוע אחר אני סבבה , אבל מתמטיקה דורשת מאמצים קוגניטיביים שונים אשר אינלי. כלומר, ישלי, אבל אני לא יודעת איך להשתמש בהם. איך להביא אותם לידיי ביטוי. איך להפיק מהם תועלת. אם אקבל את תוצאות המבחן ולא עברתי , אני פאקינג מתאבדת למה אינלי עצבים למועד ב'. לא באלי שאמא שלי תבזבז את כל הנכסים שלה על שיעורים פרטיים. זה לא מגיע לה. היא לא מזמן התגרשה מבן הזוג הפאקינג זבלה שלה ועכשיו היא המפרנסת היחידה בבית . היא אמנם עובדת בעבודה טובה ואפילו מאד טובה , היא מוערכת לאללה וישלה מיליוני תארי כבוד,אבל שום משכורת לא תספיק בחיים בשביל תינוק מגודל כמוני. כן אני פאקינג תינוק מגודל . אני לא רוצה שזה יהיה ככה,אבל אמא שלי כבר הרגילה אותי לאורח החיים הזה , כל מה שאי פעם רציתי בא אליי בכפית זהב. ואני מרגישה מקולקלת בגלל זה. אני לא עצמאית בשיט. אני לא יודעת איך לעשות כביסה, איך לסדר חדר, איך לבשל, איך להדליק תנור, איך לנקות... דברים בסיסיים אני לא יודעת. כי בחיים לא לימדו אותי ובחיים לא התאמצתי ללמוד לבד. לא כזה עניין אותי. לא הרגשתי שיש לי צורך בכך כי תמיד עשו את זה בשבילי.

ואתם יודעים מה? כל הטוב הזה לא כזה מגיע לי. יש ילדים בגילי שהיו מתים מתים מתים ללכת לבית הספר וללמוד והם לא יכולים. אנשים עניים ואנשים שהמזל לא ירק לכיוון שלהם. אנשים מסכנים ואנשים ממדינות עולם שלישי. אנשים טובים שמגיע להם ואם תינתן להם ההזדמנות הם ינצלו אותה עד גבול יכולותייהם בניגוד אליי. אני פשוט יושבת בכיתה כמו בטטה ולא עושה כלום חוץ מלחלום בהקיץ על השטויות הכי מפגרות שיש. לפעמים אני "עושה טובה" בזה שאני לוקחת קונצרטה וואלה מצליחה להפיק קצת תועלת,אבל רב הזמן זה לא ככה. וואלה, אומרים שמוח זה שריר ושצריך לעבוד עליו וצודקים!אני הייתי מחוננת. הייתי הילדה הכי חכמה ביסודי. הכל היה רק 100. הייתי מצטיינת בהכל. 100, 100, 100. הייתי יוצלחית, ושקדנית, ותלמידה טובה, וגאווה למשפחה. הייתי בבית הספר למחוננים וגם שם הייתי חכמה. ולא יודעת, אח"כ עליתי לכיתה ז' והעולם פשוט התמוטט עליי. היו לי בעיות של קשיי הסתגלות והבעיות האלה פיתחו אצלי בעיות קשב וריכוז . מאז בעית הקשב וריכוז רק הלכה וגדלה וצברה חלק יותר גדול ויותר משמעותי בחיים שלי, ומאז אני לא מסוגלת לחשוב. מאז העלייה לכיתה ז' אני מקבלת רק אפסים. טוב, לא הייתי אומרת רק, אבל בהחלט היו לי הרבה נכשלים. זה נפל עליי משום מקום כי לא הייתי רגילה לזה. הייתי רגילה ללהיות הכי חכמה והכי יוצלחית וזהו, התאי מוח שלי התנוונו ונשרו. המוח שלי מוגבל וקפוא. דברים שהייתי יודעת לחשב בכיתה א', אני לא יודעת לחשב היום, כשאני בכיתה י"א. טוב יאללה 2 בגרויות אני הולכת פאקינג לעבור את זה! נשאר לי כלכלה ומנהל ועברית. (היסטוריה אני עושה מחצית ג' אינלי עצבים.) ואם לא עברתי את מת', אז וואלה ישמצב שאני גם חוזרת לסיוט הזה. \:

אם כבר מדברים על שינויים שעברתי , זוכרים שכשעוד הייתי פעילה פה הייתי נוהגת להתבכיין על כמה רע לי בגלל שאני שמנה? על כמה שבא לי להיות רזה ולעשות דיאטה? אז זה כבר לא מפריע לי יותר. כאילו,כן,למדתי להשלים עם העובדה שאני שמנה וזה לא מפריע לי! למה? לא מזמן הצטרפתי לכמה קבוצות ואגודות פמיניסטיות ושם, הן רק מדברות 24\7 על כמה שזה בסדר להיות שמנה. שלמרות מה שהחברה אומרת , באמת שאין בזה שומדבר שגוי . זו צורת גוף. יש בעולם מיליארדים של אנשים ולכל אחד מבנה גוף שונה , ואני שמנה . וואלה לא מפריע לי יותר. אני מסתכלת בדיעבד על כמה שנהגתי לבכות בגלל זה , השומן שלי הרס לי את החיים, וזהו אין. אני כבר לא שם. זה לא מפריע לי יותר בשיט. אני עכשיו פה ושם שומעת עלבונות על הגוף שלי וזה לא מזיז לי ואחרי שאני מגלה שזה לא מזיז לי אני בפאקינג שוק??? כאילו??? פעם הייתי הולכת אקסטרים עד לרמה שהראש שלי מפוצץ במחשבות אובדניות בגלל זה, ועכשיו זאת הדאגה הכי הכי הכי אחרונה שלי. אני כ"כ שמחה שזה ככה.

למדתי ללכת בהליכה שמראה ביטחון. אינלי מושג מאיפה למדתי את זה , ניראלי שלימדתי את עצמי איכשהוא. ישמצב שגם זה קשור לכל הביטחון העצמי שהפמיניזם מקנה לי. כאילו פעם הייתי הולכת קפופה עם פרצוף של כלב מפוחד וכל פעם כשהייתי עוברת ליד קבוצה של אנשים הייתי בפחד שהם יצעקו לי "שמנה!" "מכוערת!" ועכשיו אני עוברת לידם כאילו הם אוויר עם פרצוף של "תגיד מילה ואני דופקת לך תראש ברצפה." זה עובד פלאים. כבר יותר משנה שלא שמעתי עלבון ממישהו ראנדומלי ברחוב. פעם זה היה קורה כל הפאקינג זמן. עכשיו אני הולכת עם גב זקוף , ראש מורם ומבט מאיים בעיניים וזהו. אנשים כבר לא צועקים לי. לא מתקרבים אליי. זה באמת מראה שהיחס שאתה מראה זה גם היחס שאתה מקבל.

עישון... עישון... מה יהיה הסוף. חחח אני זוכרת שפעם הייתי שונאת את זה , הייתי מתעבת סיגריות הייתי מרצה להורים שלי שזה לא בריא ושיזרקו את זה, ועכשיו אני מעשנת יותר ממה ששניהם עישנו כל החיים שלהם קומביין. אנשים אומרים לי "תפסיקי", לא באלי להפסיק. אני יודעת שזה לא בריא. מפליא נכון? אז זהו שלא , אין שום בנאדם שמעשן ולא מודע לנזקים. תתפלאו. כולם מודעים. אבל לא באלי להפסיק. אז אני אפסיד כמה שנים מהחיים , אפשר לחשוב איזו תקופה נפלאה ופורחת זו שממש שווה לחיות פה. אני מרגישה שהעולם הזה כבר מיצה את עצמו ואין כבר מה לראות. פעם היו מדברים על העתיד, "וואו מעניין איך העתיד נראה???" "בטח בעתיד יש רובוטים ומלא דברים מגניבים!!!" וזהו. זה הגיע. שנת 2015 וזה העתיד. כן יש רובוטים. יש אייפונים יש מלא דברים מגניבים רצח וזהו, אני מרגישה שאין כבר באמת מה לראות יותר. העולם הזה מיצא את עצמו מבחינה טכנולוגית ומכל בחינה אחרת אפשרית. אז אני אעשן, אז כמה שנים ילכו לפח , לא נורא , לא מרגש אותי. 

וואו, מלא זמן לא הייתי בישראבלוג, זה כ"כ כיף לפרוק עצבים כבר שכחתי כמה נפלא זה. כנראה זו הסיבה שהייתי כ"כ עצורה מבחינת עצבים כל התקופה הזאת. שכחתי מהישראבלוג לגמריי ולא היה לי מקום לפרוק. אני עכשיו יושבת מול המחשב ומקלידה ומרגישה שאני פשוט יכולה להשאר לשבת פה ולהקליד לנצח. על הבעיות שלי, על הכל. איזה כיף:)! אני הולכת לחזור ולהיות פעילה פה. זה מרגש אותי לכתוב על הרגשות שלי כ"כ בפתיחות כי בפעם האחרונה שעשיתי זאת , כמו שכבר קראתם לעיל , חטפתי כאפה מצלצלת מהחברים שלי ומהמציאות. במקום לפתוח את הפה המטומטם שלי מול כולם באותו יום, הייתי צריכה פשוט לבוא לכאן וזהו. אבל שכחתי לגמריי שהאתר הזה קיים. עכשיו הייתה לי מועקה רצחנית בבטן שהרגשתי שאני חייבת לפרוק ואכלתי תסביכים "איפה...איפה..." ואז זה צץ לי! ישראבלוג!למה מי כבר מכיר אותי פה. (כאילו יש כאלה שמכירים אותי כאן אבל לא כזה אכפת לי מהדעה וואטסואבר שלהם חחח)  אז אם כבר פורקים הכל!- גיליתי שאני פאנרומנטית אייסקסואל. מלא זמן הייתי בתסביכים מה הסקסואליות שלי , הייתי מבולבלת טילים והרגשתי מעוכבת שכלית אבל עכשיו אני יודעת שזה זה. מממ... מה עוד... הפסקתי לשתות! מאז התקרית עם ההוא ששבר לי בקבוק וודקה על הראש. מאז אותו יום הבטחתי לעצמי שאני לא שותה יותר בחיים ועמדתי בהבטחה שלי. היה קצת יין פה ושם , אבל רק עם אנשים שאני סומכת עלייהם במאת האחוזים. מממ... גזרתי לעצמי את השיער!לא יודעת מלא זמן שנאתי את השיער שלי. הוא ישב לי על הראש כמו פאקינג פונפון של מעודדת, נפוח מעצבן מלא קשרים מכוער טילים וחסר צורה. שאני אלך למספרה? עם הפטיש שישלי לגזירת שיער? חלילה לי.

לקחתי מספריים וזבנג וגמרנו:) מאז שאני קטנה זו האהבה שלי לגזור שיער. בואו אליי לחדר תהיו בשוק , כל הברביות והבובות שלי מהילדות עם קרחת. לא יודעת הייתי חולה על זה ועד היום אני חולה על זה. מה גם!התחלתי לצייר! אני רוצה להתחיל לקחת שיעורים ולהכנס לזה ממש, ניראלי אם יהיה לי זמן ועצבים:) בנתיים אני לומדת מעצמי ומהאנטרנט והולך לי דיי טוב , אני מכינה דברים מדהימים ואני יודעת לצייר ולצבוע ולהעתיק מתמונות ריפרנס ולצייר בסטייל של מנגהקה! הכתיבה שלי באנגלית גם ממש השתפרה. אה כן הבגרות באנגלית הייתה מעולה חחח אבל זה הצידה רגע, אני רוצה להתחיל לכתוב ולצייר באופן ממש טוב ומקצועי ולהיות טאמבלר-פיימס (חחח איזה ציפיות דפוקות ישלי. בנאדם נורמאלי יהיה "באלי מקום עבודה","באלי להקים משפחה", ואני יושבת פה כמו גוש "באלי להיות מפורסמת בטאמבלר") חחח

וואו אני מרגישה שסיפרתי הכל! כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הייתי כולי דיכאון ועצבים ועכשיו אני שמחה ! לפרוק באמת עוזר! אני חייבת להתחיל לחזור לעדכן פה. לא אכפת לי אם אפחד לא קורא ולא מגיב , פשוט ההרגשה של לפרוק ממש עושה לי טוב . D: