שארית התום

כמרים אפריקאים מסלקים אותם כשהם צועקים לשמים- "קאמ אאוט איוול ספיריט! קאמ אאוט! אין דה מייטי ניים אוף ג'יזס!" והאיוול ספיריט יוצאת, אבל לי אין חשק ללכת לכנסיה. לא הייתי מתנגדת לקבל איזו עצה מאיזה גורו שמאן מורה רוחני שאשאל אותו- "מה לעשות?" והוא יגיד לי לעשות ככה וככה ולאכול ככה וככה ולדבר עם האיש הזה והזה, והנה אני בריאה. יש לי חברה שטוענת שהיא חיפשה פעם מישהו כזה ולא מצאה, אז יופי. המוטיבציה בשיאה. עכשיו מי יציל אותי מעצמי?

לפני כמה חודשים התקלחתי לתומי ופתאום, בום. כאב חד בצד שמאל. כואב כואב ומפסיק. נשארה צלקת. נהדר! עכשיו גם נכנס בי שד וגם אני הולכת למות! אז הלכתי לרופא. רופא רגיל, שלמד הרבה שנים באוניברסיטה ברוסיה, ולא אחד שעובר הארות רוחניות, והוא אמר שאלו הצלעות, שמה שקרה לי קורה לאנשים שנמצאים במצבי לחץ, ושהצלקת תעבור.
אז זו באמת בשורה טובה, עכשיו בעזרת הצלקת אני יכולה להוכיח לאנשים שאני במצב לחץ והם לא יוכלו לחלוק על דעתי או לומר שאני מגזימה. הצלקת לא עברה.

אני צועקת על אנשים. הם נחמדים אלי ואני ברגע אחד צועקת עליהם. יש בי כעס כל כך גדול כשאני עושה את זה, כולי לבה מבעבעת ועשן מהאוזניים. אחרי שאני מסיימת לצעוק והאנשים תמוהים ומבוהלים, אני מריצה את הסרט אחורה ולא מבינה מה ולמה עשיתי מה שעשיתי. אני נשמעת נורא. ככה אני, מתלהטת מהר ונרגעת באותה המהירות, ואז מתנצלת על מה שעשיתי.

אמא אמרה לי שאני תוקפנית, ולמרות שברגע הראשון הכחשתי כל קשר, הקול שלה ממשיך להדהד לי בראש כל הזמן. דמיינו למשל פרצוף גדול ומוכר עם שיער גלי כהה שמשתלט על רוב שדה הראיה, אצבע נוזפת, גבות מקומטות פנימה ולמטה, והד כמו בחדר מדרגות.

"את תוקפנית, תום. תוקפנית..."

ככה.

אז רצתי להתייעץ עם רקפת. שאלתי- "אני בן אדם תוקפני?" והיא ענתה- "לא. אבל את מתנצלת כל הזמן."

פעם היו אומרים לי שאני רגועה.

"תום, את רגועה. מתאים לך לדלג בשדות, להקשיב לצרצרים, ככה. ברוגע. את כל כך רגועה שאפילו כשאת עצבנית את רגועה. פשוט רוגע צרוף."

ואני התעצבנתי, ברוגע.

אבל הימים האלה נגמרו, עכשיו אני תוקפנית. אני יכולה אולי לדלג בשדות ולהקשיב לצרצרים אבל זה יהיה רק כדי למתן את כל הלבה המבעבעת והעשן באוזניים.

אתמול חברה אמרה לי שאני מתפרצת על אנשים בצורה הזאת שלא מתאימה לי, בגלל שאגרתי בתוכי שכבות על שכבות של לחץ ועצב, וזו הצורה שבה זה מתבטא. אני מאמינה שהיא צודקת.

אני לא רוצה יותר להתפרץ על אנשים, אני לא רוצה להתנהג בחוסר נחמדות, אני לא רוצה לצעוק על החניכים שלי שלא עשו שום דבר רע, אני לא רוצה יותר לשמוע את עצמי מדברת בטונים הביקורתיים האלו, ואני לא רוצה להיות כזאת. אני לא כזאת.

נכנס בי שד.

כולם מוזמנים להיות לרגע גורו שמאן מורה רוחני, וביחד נעבור הארה!!

אבל יאללה.

סוף שבוע מצויין.