"אל תדאגי תום מותק, אני רק
אוכלת רגע משהו ובאה לאסוף אותך."
בין 10:40 ועד 13:40 דיברתי עם אמא כל שעה בדיוק בדקה הארבעים, ובשעה 14:40
היא הגיעה לקחת אותי מתל אביב הביתה. כל מה שרציתי היה להיות תינוקת קטנה. אני
אתכרבל בשמיכה הגדולה ואניח את הראש על הברכיים שלה, והיא תחבק אותי ותלטף לי את
השיער עד שארגע. כשארדם תכבה את האור וכשאתעורר תכין לי שוקו.
ירדתי לצומת בדיוק בזמן. הייתי כל כך חלשה, שאם הייתי צריכה לחכות דקה יותר
בטח הייתי מתמוטטת תחת התיק הענק תשעים ליטר שהחלטתי לסחוב למרות שיכולתי גם
להשאיר בדירה. נכנסתי לאוטו בזריזות.
"זה בסדר," היא אומרת, ומפנה את הראש בכל רמזור כדי להביט בי
במבט חמלה של אמא עם חיוך קטן ועיניים נוצצות, "הכל בסדר."
הראש שלי כאב נורא.
"את יודעת תום, התובנה הזאת שהעולם הוא לא מה שאנחנו רוצות שהוא יהיה
הגיעה אלי בערך כשהייתי בגיל שלך. זאת הייתה תובנה לא נעימה בכלל ומאוד
טראומטית."
שתקתי. העולם בסדר, העולם יהיה בסדר אחרי שאני אטפל בו. אני לא בטראומה
בכלל. שילבתי ידיים ועשיתי פרצוף חמוץ מסרב.
אמא שטפה אותי בסיפורים על תקופת הצבא ואיך שיש אנשים טובים ורעים והטובים
הם מאוד טובים והרעים הם מאוד רעים.
"הם לא רעים, אמא, אין אנשים רעים. הם פשוט בורים."
הכל התחיל ביום ראשון בבוקר כשחיכיתי לאוטובוס. כלומר, אני והתיק בגודל בן
אדם שלי. התיישבה לידינו אישה מבוגרת והתחילה למנות את כל מקרי הרצח של סוף השבוע.
באר שבע, רחובות, בת ים, נצרת, בוקר טוב ושלום לך ארץ נהדרת. לא הטיבה איתי העובדה
שמתחיל שבוע חדש של עבודה במקום שמתחיל כבר לעייף אותי, ומצב הרוח לא היה נוצץ
ומזהיר עוד לפני כן, לכן ביליתי את כל הנסיעה בשינה עמוקה על חלון האוטובוס
וחלומות יפים ונהדרים על בקבוקי תבערה שנזרקים על גני ילדים וסכינים בידי שיכורים
שנתקעות ישר בתוך גוף אדם ללא מחשבה או רחמים, מתעוררת ישר לתחנה הנכונה בה צריך
לרדת.
שכונת שפירא כועסת. חלק מהתושבים כעסו גם לפני כן ולקחו את המחאה כטריגר כדי
לכעוס וגם לצעוק על זרים בכעס ברחוב. החלק האחר כועס ופגוע על שהציבור הישראלי לא
מקבל אותם כי יש להם עור שחור או עיניים מלוכסנות. בסך הכל, אני יכולה להבין את
תושבי השכונה הותיקים. הציבו להם ממש בין האצבעות פצצה ענקית של אנשים שנראים
שונה, מתנהגים שונה, חלקם לא דוברים עברית, חלקם משתכרים אונסים וגונבים, יושבים
ובוהים או מסתובבים ברחוב בלילה, הופכים את דרום תל אביב לאפריקה קטנה, ומפחידים
את הנשים והילדים חסרי הישע בכל שעות היום. אתם בטח יודעים מה זה אנשים, רואים גנב
שחור אחד ומיד כל האפריקאים גנבים. אנס אחד מסודן וישר כל הסודנים אנסים מסריחים.
אז אולי אני יכולה להבין פיסה מכעסם של התושבים הותיקים, אבל יש דרך להתנהג. וכבר
אפרט.
תחילה חשוב להזכיר- הפליטים מארצות אפריקה מגיעים לארץ ומקבלים אישור שהייה
אבל לא אישור עבודה, כך אין להם כסף. הם רעבים יום אחד, רעבים שניים, וביום השלישי
הם גונבים אוכל. עכשיו הם גנבים. לפעמים כשאני יוצאת בבוקר לרוץ בקיבוץ גלויות אני
רואה אותם שם, עשרות אפריקאים ממתינים על ספסלים בשמש להסעה שתגיע ותיקח אותם
לעבוד בעבודות מכפירות בתמורה לסכום זעום, ואלו הם ברי המזל שמצאו עבודה. אני
יודעת שהרבה מהם, גם אם ישנו ברחוב הקר בלי שמיכה ובלי אוכל, מצבם יהיה טוב בהרבה
מהמצב במדינה ממנה הגיעו. אבל חברים, בחייאת ראבק. זה לא סודן פה, זו ישראל.
בנוגע לעובדים הזרים שמגיעים מארצות אפריקה, הפיליפינים, ועוד ארצות רבות
נוספות (חשוב להבחין בין פליטים שהסתננו לארץ לבין כאלו שהגיעו במיוחד כדי לעבוד),
הם הובאו לארץ באופן חוקי על ידי חברות פרטיות שמרוויחות קופה על חשבונם, והן
משתמשות בהם וזורקות, ממש כמו כוס פלסטיק. לרוב מגיעות נשים בגילאים 20-35, והן
מקבלות את אישור העבודה, הויזה, שעל פי ההסכם יפוג תוקפה אם יוולד ילד. ומה הן
שנות הפוריות של אישה...? כך נולד ילד, ישראלי שגודל לתוך תרבות ישראלית ושפה
עברית, אבל אישור שהייה בארץ אין. כמובן שהאמא אשמה על שנכנסה להריון ואין בזה שום
דבר טוב או בסדר, אבל הילד, הוא לא אשם. הממשלה רוצה "לסלק את הילדים האלה
למקום שממנו הם באו", אבל הילדים לא מכירים שום מקום אחר ולא דוברים שום שפה
אחרת. כל החברים שלהם כאן, הבית שלהם כאן, הם חוגגים את חגי ישראל ורוצים להתגייס
לצבא בגיל שמונה עשרה. אמנם חל עליהם חוק חינוך חובה, אבל ברגע שהם מגיעים לבגרות
ומסיימים תיכון גם החיים שלהם מסתיימים. הצבא לא רוצה אותם, מקומות העבודה לא
רוצים אותם, והישראלים מתנכלים להם. בכנסת ישראל ישנן ועדות קבועות וועדות זמניות,
ורק ועדה זמנית אחד היא זמנית כבר עשרים שנה וזוהי הועדה העוסקת בסוגיית העובדים
הזרים. למזלנו הגלגלים שם למעלה מתחילים לזוז, והופעלו תהליכים שיאפשרו לילדים
לשהות בארץ באופן חוקי, אבל הכל זז מאוד מאוד לאט.
אני מזכירה את עניין הילדים מכיוון שאלו הילדים איתם אני עובדת.
אחר הצהריים הוצאנו את כל בית הנוער לשחק בפארק. באופן ברור הם נראים שונה
מילדים ישראלים אחרים; ניגרי משחק עם פיליפיני, אקוודורית משחקת עם רומניה, טורקיה
משחקת הקטן מסרילנקה. ניגש אלי איש לבן מבוגר ולצידו בנו הקטן חובש הכיפה שמשתרך אחרי
אביו בלי להבין הרבה.
וההוא אומר- "סלחי לי, גברתי. כן, רק לשניה אני רוצה לשאול, סתם
להתעניין, סתם בשבילי שאני אדע, מי אתן ומה אתן עושות פה?" (מדבר עלי וחברות
הצוות שלי)
"אנחנו עושות שנת שירות, הגענו לכאן מרחוק כדי להתנדב שנה לפני
הצבא."
"יופי, יופי." פרצופו מחמיץ, "ומי מארגן אתכן כאן?"
"התנועה הקיבוצית," עניתי.
"יופי, נהדר." הוא משך בזרועו של בנו, שיתקרב, והרים את הקול.
"אז תסבירי לי בבקשה, למה, הבן שלי, לא יכול לצאת לשחק בפארק. תסבירי לי למה
אני לא יכול לשלוח את הבן שלי לפגוש חברים לבד בשכונה. אני גר ממש כאן –"
ומצביע על הבניין הקרוב שחלונותיו משקיפים לפארק, "אבל הבן שלי לא יכול לצאת
לשחק! בשבוע שעבר הם גנבו לו את האופניים!"
"אדוני, אני מאוד מצטערת לשמוע על האופניים, אבל –"
"לא אבל! תסבירי לי למה לבן שלי עכשיו אין אופניים והוא לא יכול לשחק
בפארק!"
הילד, נשען על גדר פארק השעשועים הנמוכה שהפרידה בנינו, והביט בי בבורות
קלה. הוא בטח רצה את האופניים שלו בחזרה, והוא בטח היה רוצה לשחק בפארק עם שאר
הילדים. הילדים שלי. ראיתי איך הוא מסתכל על משחק הכדורגל שלהם בזמן שהאבא צעק.
הוא לא השאיר לי מקום לדבר. הוא משך את הילד והלך משם, ובינתיים התאספה
סביבי קבוצת בנות מבוהלות. הן שאלו מה קרה ומה האיש רוצה, ואני הנדתי בראשי בצער.
כשחזרנו חזרה לבית הנוער ספרה לי רקפת בת הצוות שלי על אישה שתקפה אותה
באמצע הרחוב, ממש לעיני הילדים.
"תמותי, זונה! תמותי! שתשרפי בגיהנום!"
רקפת סיפרה איזה אש הייתה לאישה בעיניים, איזה טירוף, ואיך היא, לקחה משם
את הילדים כמה שיותר מהר.
בערב ישבנו בסלון, והקשבנו דרך החלון לצעקות מקיבוץ גלויות.
אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
אני לא יודעת מה עוד הם אמרו, אבל הם צעקו והם כעסו. ככה במשך שעתיים עד שהמשטרה
באה לסלק אותם – לפזר את ההפגנה, לפזר את ההפגנה. מי שירד לכביש יעצר!
כמו שאמרתי, עוד מהבוקר הייתי עצובה ומתוסכלת מכל המצב, ולאחר התקרית בפארק
כבר כעסתי כל כך עד שרעדו לי הידיים. שכונת שפירא כועסת ואני כועסת גם, אבל בערב
כבר לא יכולתי לשאת את זה יותר. הייתי כל כך עצובה. עזבתי את הסלון ונכנסתי לחדר.
הכנרת בטח הייתה שמחה לקבל את כמות הדמעות שהזלתי אילולא הייתי מוחה אותן בערימות
של טישו.
לא יכולתי להסביר לאף אחד מה אני מרגישה. הן חשבו שאני פוחדת מההפגנה, אבל
איזה שטויות, אני לא פוחדת משום דבר. רק טובה, שהיא אישה נהדרת שמגיעה אלינו פעם
בשבועיים להעביר איזושהי סדנא מעניינת, הבינה הכל בלי שאגיד.
"אנחנו דעת מיעוט. מה שאת חושבת ויודעת אולי נראה לך כמו הערכים הכי
חשובים שמי שמפר אותם לא נורמאלי, אבל למעשה רוב האנשים לא חונכו בצורה כזאת. בסך
הכל זה עצוב וזה נורא, אבל אל תשכחי שאנחנו במגמת שיפור. פעם רציחות חסרות בסיס
היו דבר יומיומי, ילדים היו מתים מקור, חולי סכרת היו מתים בגיל חמש, נשים היו
רכוש, אונס היה מקובל. היום המצב לא כל כך טוב, אבל גם לא כל כך רע, וההפגנה שם
למטה היא בעצם דבר טוב כי לאנשים יש זכות להביע את דעתם."
יש שנאה בעולם, בגלל זה אני עצובה. בגלל זה אני היסטרית. אנשים שונאים
בכאלו עוצמות, ונוהגים בכזו קלות דעת. הם צועקים ומשחיתים ומעיפים לאוויר האשמות
שווא. הם מנסים לפתור עימותים באלימות. הם פועלים נגד אלימות באלימות. הם מכלילים,
הם שמחים לאיד, והם משתמשים בידיים ובראש המופלא שלהם כדי להרוס ולא כדי ליצור.
מזעזע אותי לראות כתובית על שלט ברחוב –שכונת שפירא מתנגדת לאלימות. וזוהי לא
אלימות?
אני לא מצליחה להבין מה גורם לאדם לחשוב שיש לו את הזכות לקחת חיי אדם. אני
לא מצליחה להבין מה גורם לאדם לפגוע פגיעה נפשית כל כך עמוקה באדם אחר אפילו מבלי
לבדוק את כל העובדות, אפילו מבלי למצמץ. אנשים חזקים פוגעים בחלשים, מבוגרים
פוגעים בילדים. מפעילים חרם. מתנהגים מגזענות. אפילו איש שיכור אמור להבין שלהרוג
אבא לילדים כי הפריע לו הרעש זה רע, שלהרוג בן אדם זה רע. אני לא יכולה לסבול את
זה.
כל כך חזק אני מנסה לתרום ולעזור ולתקן, אבל אני כל כך קטנה. אני סותמת חור
אחד וחור אחר מתפרץ, ויש כל כך הרבה חורים אנשים עם ראש על הכתפיים ואצבעות עם
מפרקים שיכולים גם הם לסתום חור ולא עושים את זה, כי נחמד להם להאשים את הממשלה או
שאין להם זמן היום.
ואני כל כך מתביישת. כן, במדינה, אבל כרגע בעצמי. אחד עשר אנשים גרים בדירה
שלנו ואף אחד לא לקח את זה קשה כמוני. אני לא יודעת מה לענות כששואלים אותי מה
קרה, ואני לא מצליחה להרגע. חברה שמבינה בהתקפי חרדה אמרה לי שמה שאני מרגישה זה
קדוש, שאף אחד לא יכול לומר לי מה להרגיש, אבל אני לא מרגישה שאף אחד יכול להבין
אותי. אולי השתגעתי, וצריך לשלוח אותי לבית חולים פסיכיאטרי ולדחוף לי כדורים.
תראו אותי, הילדים שלי הם אלו שסובלים מגזענות ואני היא הדמות הבטוחה שצריך לסמוך
עליה, ומי פה נשבר. היום בכיתי בערך עוד ספל דמעות מכל עין, לפעמים נדמה לי שאני
רגישה כמו בטן של קיפוד.
הם אומרים שאני תמימה, נאיבית, ושזה חמוד ומקסים, והם אומרים שהעולם חרא
ושאין לנו מה לעשות עם הזה. איזה שטויות.
אנשים, הם לא יתקנו את הטפטוף בצינור הגינה שלהם עד שהוא לא יתפוצץ להם על
כל החצר.
אני מתאוששת וחוזרת לתל אביב בבוקר.
מי שרוצה להתנדב שיפנה אלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-תום.