שארית התום

פתחתי את הדלת ונכנסתי.

"שלום!" נשלח אלי משני כיוונים לפחות, אחד כזה ארוך כאילו שותל אות א' בין ה-ש' ל-ל'.  "שאלום!" שלחתי בחזרה, מכניסה בקבוק פלסטיק ירוק עם פיית גומי ומוצץ צהוב לתוך התיק הקטן.

"הוא בחצר, משחק." אמרה סייעת, ואני התקדמתי לכיוון החצר. עוד לפני שפתחתי את הדלת עם חלון הזכוכית הוא הבחין בי וחייך חיוך גדול שנדמה שלא פקד אותו במשך כל היום, וברגע שיצאתי החוצה הוא כבר רץ את דרכו אלי. חייכתי אליו חזרה, התכופפתי ופרשתי את הידיים לצדדים כדי לקבל אותו בחיבוק גדול.

"כפירי, איך היה היום בגן?" שאלתי, כפיר שתק. "בוא נלבש מעיל, קר מאוד בחוץ."

שנינו מצוננים ומשתעלים, ובחוץ קריר. החזקנו ידיים ויצאנו, וכשהגענו אל העגלה הרמתי אותו הוא בצייתנו וללא ניע התיישב והניח לי לחגור אותו. גלגלתי את העגלה עד למעלית והמתנתי יחד עם שאר האמהות שאספו את ילדיהן מהגן, שזו תעלה מאפס לשתיים. תמיד יש עומס בתור למעלית ולעולם לא נכנסות לתוכה יותר משתי עגלות, כך שלהמתין זה רגיל ונורמאלי, אבל אנחנו לא מתלוננות.

את הדרך הזו אני עושה בכל אחר צהריים, מהגן, אל המעלית. חוצה את הכביש, חוצה את הפארק, כפיר הקטן בעגלה- שוכב פאסיבי, ואני הולכת ומביטה. מגלגלת ומהרהרת. כשאני אוספת את הילד מהגן אני פוסקת מלהיות בחורה, נערה, ומתקיימת רק כאישה מגלגלת עגלה. אני תוהה מה חושבות עלי האמהות האחרות. בוודאי הן חושבות שארוחות צהריים וכביסה במכונה וניקיון הבית ונשיקה לבעל כשהוא חוזר מהעבודה הם מהדברים הבסיסיים שעוברים לי בראש, כמו כל אישה ממוצעת שמגלגלת ילדון בעגלה. אני קוראת לו ילדון, על אף שבפיכם אולי יקרא תינוק, בגלל רמת ההיכרות בנינו. אני יכולה לצפות את התגובות וההתנהגויות שלו, אני יודעת מה הוא אוהב ולא אוהב לאכול, אני יודעת מה מצחיק אותו ומה מפחיד אותו, ורק לפעמים כשאני מחליפה לו חיתול מלא בקקי, אני נזכרת שבעצם הוא רק תינוק.

בכל יום אנחנו מגיעים הביתה, אני מחליפה את העגלה לאופניים קטנים (כאלו עם מוט ארוך מאחורה שבעזרתו אני אהיה זו שמנווטת), ממלא את בקבוקון המים הירוק ומכניסה לתוך התיק גם בננה או שקית במבה קטנה, ואנחנו יורדים חזרה אל הפארק.

"לא!!!" כפיר נשכב על הרצפה ושיערו השחור התמלא עלי שלכת. "אתה לא יכול להישכב ככה בכל פעם שלא מוצא חן בעינייך משהו. "קום!" לא קם. רק מושיט את ידיו שארים אותו. "לא. קום לבד. אני לא משתפת פעולה עם הטרור שלך." הילד נכנע וקם, ואני מנערת את גבו וראשו מהלכלוך. "אני כועסת מאוד! אני לא מסכימה לך להפיל את עצמך ככה, תראה איך התלכלכת! כשמשהו לא מוצא חן בעיניך, אתה צריך לומר לי- תום, אני רוצה במבה! או- תום, אני רוצה להישאר עוד קצת בפארק! אתה מבין?" והוא בוהה בי. "אוקיי. אתה רוצה שנטפס ביחד על החומה?"

הוא מתפייס ומחייך, רץ ברקיעות מגושמות אל החומה, ואני נותנת לו יד ועוזרת לו לעלות. אני לא מבינה למה בכל פעם שאנחנו מטפסים על החומה הוא בוחר לשיר "לאבא שלי יש סולם", אם אני היא זו שמשחקת איתו.

כשהחשיך הושבתי אותו חזרה על האופניים הקטנים והתחלנו להתקדם לכיוון הבית. לידינו הלכו אמא ובת עם אותם אופניים קטנים.
"איזה יופי, יש לנו את אותם האופניים!" אמרתי וחייכתי אליה.

כפיר אוהב מאוד מכוניות ובכל פעם שרואה אחת כזו שמותאמת לגודל ילדים הוא שוכח משאר העולם ופועל בכל צורה כדי להשיג אותה לעצמו. כזו בדיוק עמדה דוממת לצד הדרך.
"אההההההה!! אה!" הוא צעק ומשך וניסה להפיל את עצמו מהאופניים כדי להגיע אל הרכב הצעצוע הממונע.

"אוי, עזוב את זה." דיברה אליו האישה האחרת במין סלחנות אימהית. "הכי שווה זה לשבת באוטו הגדול של אמא ולשחק עם ההגה כשהרכב כבוי, אתה לא חושב?" שנינו הבטנו בה, כפיר נרגע. כפיר שמו מכיוון שהוא נסיך אריה קטן, תמיד נלחם על רצונותיו ותמיד זוכה בהם, אבל הפעם הוא רק הביט בה.

"אני לא אמא," הסברתי, "אני בייביסיטר."

"בסדר," חייכה, "אבל את מתנהגת כמו אחת. ראיתי אתכם ביחד בפארק, את האהבה בעיניים שלך והדאגה כלפיו. את מקסימה."

"תודה!" חייכנו שוב ונפרדנו לשלום. לאחר רגע היא קראה לי בריצה מאחורינו.

"חכי רגע, אותם אופניים! חכי! את פנויה לעשות עוד בייביסיטר? כבר הרבה זמן שאני מחפשת ולא מוצאת."

"אני מצטערת, לא." באמת הצטערתי. "אני סייעת בגן שלו ועושה לו בייביסיטר בכל יום אחרי העבודה, זה לא משאיר לי זמן לנשום. חוץ מזה, אני מתגייסת בעוד פחות מחודש."

"אז גם את ילדונת!"

"עוד לא בת עשרים. באמת מעט ילדונת." הסכמתי. במציאות שאני חיה בה בחודשים האחרונים אם אתה מתחת לגיל 27 גם אתה מעט ילדון.

"אולי יש לך חברה שהייתה רוצה?"

"כל החברות שלי בצבא."

עברו חמישה חודשים מאז שכתבתי בפעם האחרונה, למרות שבשבוע החולף הרגשות בפוסט האחרון שלי קצת חזרו על עצמם. ככה זה, מלחמה. אני קמה לעבודה בכל יום לפני שבע בבוקר וחוזרת הביתה אחרי שבע בערב, וזה קשה אבל זה בסדר כי אין לי הרבה מה לעשות בבית. אני סייעת בגן ילדים בכיתה הסמוכה לזו של כפיר, ובכל יום הוא אומר לי שהוא רוצה במבה. מרוויחה הרבה כסף, אפילו קניתי גיטרה חדשה, ולא משתעממת. הרי יכולתי לבחור להיות מלצרית או מזכירה. הגיוס קרוב מאוד ומפחיד עוד יותר, את תל אביב עזבתי מזמן.

לפני פחות מחודש לקחתי מספריים וגזרתי את השיער המאוד ארוך שלי אבל כבר לא כל כך ארוך. באופן ברור הוא פחות יפה עכשיו משהיה, אבל הרגשתי שהייתי חייבת שינוי ואני לא מתחרטת. חיפשתי הרבה את השינוי הזה, התחלתי להתלבש אחרת, אפילו למדתי אסטרולוגיה. התחלתי להקשיב למוזיקה אחרת. אני רוקדת יותר משרקדתי בעבר.

אני מתגעגעת מאוד לתל אביב, העיר שבמשך זמן רב קיללתי ואמרתי שלא אחזור אליה בחיים.

מחר כנראה אסע לבקר את הילדים מהשנת שירות בפעם הראשונה מאז שסיימתי. ההתרגשות גדולה.

אז הנה חזרתי ושלומי בסדר,

מה שלומכם?

(: